שירים – תוכן עניינים

הקבצן השביעי / איציק מנגר

מותם של גיבורים ספרותיים / נטע אבידר-ז'יטומירסקי

            יתומים / איציק מאנגער (תרגומים של נתן יונתן ובנימין טנא)

            מכתבו של מנחם מנדל / נתן אלתרמן 

בטרם / לאה שניר

נישט די מתים לויבן גאט  / יעקב גלאטשטיין 

אלגיה לעיירות יהודיות / אנטוני סלונימסקי

צעצועים / אברהם סוצקבר

שמות של ילדים יהודים / אהרון צייטלין

בין עצי פולין הירקרקים / יוסף פפירניקוב

בין העצים הירקרקים / ח.נ. ביאליק

הבט משמיים וראה – גלגולו של שיר / דוד פרידמן

הולכים בתהום / נתן זינגר

ל וּ בְּ לִ י ן / נעמי פוגלמן

ראיתי הר / משה שולשטיין

הרחק בליטא בעיירה / חנה חייט

השקיעה בפוסולי / פרימו לוי

מיין שוועסטער חיה / בינם הלר

חיה אחותי / בינם הלר 

 המשורר משה ולדמן ושיריו‎

הקבצן השביעי / איציק מנגר

חוברת מספר 44 שנת 2008

"הקבצן השביעי" של הרבי מברסלב:

רבי נחמן מברסלב מספר סיפור על אודות שבעה קבצנים, כל אחד מהם בעל מום שונה:
החרש, מסתבר בסופו של דבר, שומע יותר טוב מאנשים שומעים,
הצולע, אמנם מתקשה בהליכה, אך הולך בדרך ישרה, וכן הלאה …
רק הקבצן השביעי, המגמגם, אינו מסוגל לספר את סיפורו.
איציק מנגר כותב משל על קבצן שביעי זה בשואה.

באזכרה האחרונה ביום השואה קראה יהודית מאיר את השיר הזה ביידיש ובעברית.
השיר נמסר לעיתון באדיבותו של ד"ר מרדכי יושקובסקי מהרשות הלאומית לתרבות יידיש.

צום בראצלאווערס "זיבעטן בעטלר" / איציק מאנגער

זיבעטער בעטלער, פארענדיק די מעשה!
מיר זיינען די לעצטע הערער.
אזויפיל יידן האָבן זיך נישט דערווארט,
צו וואָס-זשע ווארטסטו מערער?

זיבעטער בעטלער, דו דרימלסט, דו שווייגסט,
און די וואָלקנס ווערן שווערער – –
מיר ווארטן, דערצייל. טאָמער ווערט צו שפּעט,
ווער וועלן זיין די הערער?

הקבצן השביעי / איציק מנגר

הַקַּבְּצָן הַשְּׁבִיעִי, שִׂים קֵץ לַסִּפּוּר!
אָנוּ אַחֲרוֹנֵי מַאֲזִינֶיךָ.
הִתְמַעֲטוּ הַיְּהוּדִים הַמְחַכִּים לְקוֹלְךָ,
לָמָּה תַּעֲצֹר דְּבָרֶיךָ?

הַקַּבְּצָן הַשְּׁבִיעִי, אַתָּה נָם, נֶאֱלָם.
קוֹדְרִים הָעֲנָנִים וְכָבֵד הוּא צִלָּם.
אָנוּ מְצַפִּים, סַפֵּר! אִם תּוֹסִיף לְהִתְמַהֲמֵהַּ,
הַאִם יִשָּׁאֵר לְךָ שׁוֹמֵעַ?

תרגום מיידיש: יהודית מאיר ונטע אבידר

בטרם / לאה שניר

חוברת מספר 48 שנת 2012

לכנס של יוצאי לובלין בשנת 2011 הביאה מרים שמואלי (מריסיה לוטרשטין) את השיר "בטרם" מאת לאה שניר, ואלה דבריה:
השיר הזה מופיע בספרה של פרופ' זהבה סולומון "ילדים בצל השואה" והוא מביע את הגעגועים ואת התקווה, אשר לא פעם התגנבה ללבנו: אולי מישהו בעולם עדיין מחפש אותנו ילדיו הקטנים.

בטרם / לאה שניר
וּכְתָמִיד בְּשַׁבָּת, בִּשְׁתַּיִם בַּצָּהֳרַיִם,
אַחֲרֵי פִּרְקֵי חַזָּנוּת וְהַמָּדוֹר לְחִפּוּשׂ קְרוֹבִים
שֶׁאֵין בּוֹ נֹחַם וְהוּא רֵיק מֵרַחֲמִים,
נָפְלָה בַּחֶדֶר חֲשֵׁכָה קָשָׁה, כְּשֶׁאִמָּא שֶׁלִּי הָיְתָה מְקַעְקַעַת עַל לִבָּהּ
אֶת חוֹתַם הַהֶעְדֵּר וּמְמַלְמֶלֶת לְנַפְשָׁהּ
אוּלַי לִפְנֵי הַנְּפִילָה בַּיַּעַר, רֶגַע אֶחָד בְּטֶרֶם נֶעֶטְפָה בְּמָסָךְ סָמִיךְ שֶׁל מָוֶת,
צִפּוֹרְקָה אֲחוֹתָהּ עוֹד רָאֲתָה בְּהֶרֶף עַיִן
זֶרֶם זָהִיר מְחַיֶּה אֶת הָאֵזוֹב, חוֹבֵק אֶת עַמּוּדֵי הַלִּבְנֶה הָאֲדִישִׁים.
אוּלַי עוֹד בָּא בְּאָזְנֶיהָ קוֹל צִפּוֹר מִתְמַלֵּאת רִחוּף עַל פְּנֵי
פִּגּוּמִים אַוְרִירִיִים שֶׁל שׁוֹשַׁנּוֹת הַמַּיִם נָחוֹת בְּשַׁלְוַת הָאֲגַם הַשָּׁחוֹר,
שֶׁאֵינוֹ מַסְגִּיר אֶת לִבַּת הַזִּכָּרוֹן הָרַע,
אֶת הִדְהוּד הַתַּעְתּוּעַ בָּאוֹתוֹת. בַּסִּימָנִים.

וְאוּלַי לְרֶגַע אֶחָד, בְּטֶרֶם –
מָחָה הַיּוֹרֶה אֶת מִצְחוֹ. צִמְצֵם אֶת עֵינָיו כְּנֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ.
הִדֵּק אֶת חֲגוֹרַת הַסָּגִין וּבָדַק אֲלַכְסוֹן מְדֻיָּק.
טָפַח עַל הַכִּיס הַגָּדוּשׁ פִּתְקֵי פְּקֻדּוֹת וּמִכְתָּב אַחֲרוֹן מֵהַבַּיִת.
רָכַן. מָתַח בִּקְפִידָה אֶת מַגְּפֵי הָעוֹר הַגְּבוֹהִים שֶׁלּוֹ.
וּבְטֶרֶם הִזְדַּקֵּף, תּוֹמֵךְ בְּיָדָיו אֶת גֵּווֹ הַמֵּצִיק,
הִיא עוֹד הֶחֱלִיקָה עַל שְׂעָרוֹ הַזָּהֹב שֶׁל הַתִּינוֹק שֶׁלָּהּ
וְשָׁרָה לוֹ בְּקוֹלָהּ הַנִּשְׁבָּר:
"שָׁה, שָׁה מַיְן קִינְד, שְׁלוּף שְׁטִיל מַיְן לִיבֶּע.
אַיייי לוּלִי לוּלִי לוּל, וַויייי לוּלִי לוּלִי לוּל."

נישט די מתים לויבן גאט / יעקב גלאטשטיין

חוברת מספר 48 שנת 2012

נישט די מתים לויבן גאט / יעקב גלאטשטיין

די תורה האָבן מיר מקבל געווען ביים סיני,
און אין לובּלין האָבן מיר זי אָפּגעגעבן.
נישט די מתים לויבן גאט,
די תורה איז געגעבן געוואָרן צום לעבן.
און אזוי צוזאַמען ווי מיר זיינען אלע באַזאַמען
געשטאַנען ביי מתן-תורה,
אזוי וואָר זיינען מיר אלע געשטאָרבן אין לובלין.

דעם צעצווייגטן קאָפּ, די פרומע אויגן,
דאָס ציטערדיקע מויל פון אַ קליין יידיש קינד
וועל איך איינווונדערן
אין אזא פאָרכטיק מעשהלע.
כ'וועל פאַר אים אויסשטערענען אַ יידישן הימל
און אים זאָגן אזוי:
ס'יידישע פאָלק איז א פייערדיקע זון
פון אָנהויב, ביז אָנהויב, ביז אָנהויב.
לערן זשע, יינגעלע, טייער יידיש יינגעלע,
פון אָנהויב, ביז אָנהויב, ביז אָנהויב.

ס'גאנצע אויסגעחלומטע פאָלק
איז ביים בארג סיני געשטאַנען
און מקבל געווען די תורה.
געשטאָרבענע, לעבעדיקע, נאָך נישט געבאָרענע.
אלע יידישע נשמות האָבן אָפּגעענטפערט:
מיר וועלן האָרכן און הערן.
דו, דאָס טרויעריקסטע יידישע יינגעלע פון אלע דורות,
ביזט אויך ביים בארג סיני געשטאַנען.
דיינע נאָזלעכער האָבן געשמעקט
דעם ראָזשינקע-מאַנדל פון יעדער וואָרט אין דער תורה.
ס'איז געווען שבועות – יום טוב פון גרינס.
האָסט ווי א זינג-פויגל מיטגעזונגען:
כ'וועל האָרכן און הערן, הערן און האָרכן,
פון אָנהויב, ביז אָנהויב, ביז אָנהויב.

יידיש יינגעלע, אָנגעצייכנט איז דיין לעבן
אויפן אויסגעשטערנטן יידישן הימל,
האָסט קיינמאָל נישט געפעלט,
האָסט נישט געטאָרט פעלן.
מ'האָט דיך אויסגעהאָפט און אויסגעבעטן,
אלעמאָל ווען מיר זענען געווען, ביזטו אויך געווען.
און ווען מיר זענען געוואָרן אויס,
ביזטו מיט אונז נישט געוואָרן.
און אזוי צוזאַמען ווי מיר זענען אלע באַזאַמען
געשטאַנען ביי מתן-תורה,
אזוי וואָר זענען מיר אלע געשטאָרבן אין לובלין.
פון אומעטום זענען טייערע נשמות אָנגעפלויגן,
אויסגעלעבטע, יונג-געשטאָרבענע,
פארפּייניקטע, אויף אלע פייערן אויסגעפּרוווטע,
נאָך-נישט-געבאָרענע,
אלע געשטאָרבענע יידן, פון עלטער-זיידן אברהם אָן,
זיינען געווען אין לובלין ביים גרויסן חורבן.
אלע וואָס זיינען ביים בארג סיני געשטאַנן
און מקבל געווען די תורה,
האָבן גענומען אויף זיך די הייליקע מיתות.
מיר ווילן מיטשטאַרבן מיטן גאַנצן פאָלק
מיר ווילן נאָכאַמאָל טויט ווערן,
האָבן די נשמות געיאָמערט.
די מאַמע שרה, די מוטער רחל,
מרים און דבורה הנביאה,
זענען מיט תחינות און געזאנגען אויסגעגאנגען.
משה רבינו וואָס האָט אזוי נישט געוואָלט שטאַרבן,
ווען זיין צייט איז געקומען
איז נאָכאַמאָל געשטאָרבן.
און זיין ברודער אהרן,
און דוד המלך
און דער רמב"ם, דער ווילנער גאון,
דער מהר"ם און מהרש"ל,
דער חוזה און אברהמעלע אייגער.
און מיט יעדער הייליקער נשמה
וואָס איז אויסגעגאנגן אין יסורים,
זענען מיטגעשטאָרבן הונדערטער נשמות
פון טייערע געשטאָרבענע יידן.

און דו, געשמאַק יינגעלע, ביזט דאָרטן אויך געווען.
דו, אָנגעצייכנטער אויף דעם אויסגעשטערנטן יידישן הימל,
ביזט דאָרט אויך געווען און געשטאָרבן.
זיס ווי א טויב האָסטו געשטרעקט דיין האלדז
און געזונגען מיט די אבות און די אמהות.
פון אָנהויב, ביז אָנהויב, ביז אָנהויב.

פארמאך די אויגן, ליב יידיש יינגעלע,
און דערמאָן זיך ווי דער בעל-שם האָט דיך איינגעוויגט
אין זיינע אָרעמס,
ווען ס'גאנצע אויסגעחלומטע פאָלק
איז אויסגעגאַנגען אין די גאז-קאַמערן פון לובלין.
און איבער די גאז-קאַמערן,
און הייליקע געשטאָרבענע נשמות,
האָט זיך גערויכערט אן איינזאַמער, א פארלאָשענער סיני.
יינגעלע מיט צעצווייגטן קאָפּ,
פרומע אויגן און ציטערדיקן מויל,
דאָס ביזטו דאָך געווען, די שטילע, קליינע, עלנטע,
אָפּגעגעבענע תורה.
ביזט געשטאַנען אויפן סיני און געוויינט,
אריינגעוויינט דיין געוויין אין א טויטער וועלט.
פון אָנהויב, ביז אָנהויב, ביז אָנהויב.

און אזוי האָסטו געוויינט:
די תורה האָבן מיר מקבל געווען ביים סיני,
און אין לובלין האָבן מיר אָפּגעגעבן.
נישט די מתים לויבן גאט.
די תורה איז געגעבן געוואָרן צום לעבן.

 

לא המתים יהללו יה / יעקב גלטשטיין

בסיני קבלנו את התורה
ובלובלין החזרנו אותה.
כי לא המתים יהללו יה,
והתורה תורת חיים היא.
כולנו היינו במעמד הר סיני,
וכולנו בלובלין מַתנו.

אלגיה לעיירות יהודיות / אנטוני סלונימסקי

חוברת מספר 41 שנת 2005

המשורר:
אנטוני סלונימסקי ( 1895 – 1976 )
סבו חיים-זליג סלונימסקי היה המייסד והעורך של 'הצפירה', העיתון העברי היומי הראשון בפולין.
אביו המיר את דתו לדת הפרבוסלבית.
אנטוני היה משורר, סופר ומבקר. דמות בולטת בחיי הספרות והתרבות בפולין. למרות שהתחנך כנוצרי הייתה בו הערכה רגשית עמוקה לעם היהודי.

שלח את השיר למערכת:
שיר זה הוא אחד משני שירים ששלח אלינו מניו-יורק הלובלינאי ראובן פרידמן.
וכך כתב:
"דער מחבר פון די צוויי לידער איז געווען שוין א געבוירינער קריסט, אן אייניקעל פון א.ז. סלאנימסקי מחבר פון 'הצפירה'. ער איז געווען א גרויסער יידען פריינד ער איז ווערט זיינע לידער צי דרוקן."

א ל ג י ה   ל ע י י ר ו ת   י ה ו ד י ו ת / אנטוני סלונימסקי
עֲיָרוֹת יְהוּדִיּוֹת בְּפוֹלִין אֵינָן, כְּבָר אֵינָן.
קְהִלּוֹת חְרוּבּיֵשוֹב, קַרְצֶ'ב, בְּרוֹדַאך, פָאלֶנִיצָה אַיָּן?
לַשָּוְא תְּחַפֵּשׂ בַּחַלּוֹנוֹת נֵר אוֹרָה,
מִבִּקְתוֹת בָּתֵּי-כְּנֶסֶת לֹא עוֹלֶה קוֹל שִירָה.

מִבְּלוֹיֵי הַיְּהוּדִים לֹא נוֹתְרוּ שְיָרֵי סְחָבוֹת,
אֶת הַדָּם בְּחוֹל כִּסּוּ, מָחוּ הָעֲקֵבוֹת.
אֶת הַקִּירוֹת סִיְּדוּ לָבָן מִמַּסָּד עַד גַּג
כְּמוֹ טִהוּר מִמַּגֵּפָה, אוֹ הֲכָנָה לִקְרַאת הֶחָג.

יָרֵחַ חִוֵּר, זָר וְקַר כָּאן מַבְרִיק,
בְּפַרְוְרֵי הַכְּרָךְ אֶת הַלַּיְלָה מַדְלִיק.
קְרוֹבַי הַיְּהוּדִים, בַּחוּרִים אוֹהֲבֵי שִיר
אֶת שְנֵי הַיְּרֵחִים שֶל שַאגַאל לֹא יִמְצְאוּ כְּבָר בָּעִיר.

שְנֵי הַיְּרֵחִים מְאִירִים בִּפְלָנֶטָה אַחֶרֶת,
נִסְחֲפוּ הֵם אֵלֶיהָ בְּדוּמִיָּה מְצַמְרֶרֶת.
סַנְדְּלָר הָיָה פַּיְטָן בַּעֲיָרוֹת שֶאֵינָן,
פִּילוֹסוֹף הָיָה שֶעָן וְהַסַּפָּר – נַגָּן.

בַּעֲיָרוֹת שֶכְּבָר אֵינָן – הָרוּחַ חִבְּרָה
אֶת הַצַּעַר הַסְּלָאבִי עִם שִירֵי הַמִּקְרָא.
בָּן יְהוּדִים זְקֵנִים בְּצֵל דֻּבְדְּבָן
בָּכוּ עַל יְרוּשָלַיִם, סָפְדוּ לַחֻרְבָּן.

הָעֲיָרוֹת אֵינָן, כְּבָר אֵינָן. כְּצֵל עוֹבֵר חָלְפוּ כֻּלָּן.
בֵּין צְלִילֵי מִלּוֹתֵינוּ נָח צֵל אָבְדָּנָן.
מַה יֶאֱרַךְ עוֹד הַזְּמָן לִפְנֵי תּוֹם הָאֵבֶל,
עַד תִּשְכֹּן שוּב אַחֲוָה בֵּין עַמִּים יוֹדְעֵי סֵבֶל.

תרגום מפולנית: יהודית מאיר ונטע אבידר

צעצועים / אברהם סוצקבר

חוברת מספר 47 שנת 2011

השיר התפרסם בספר "אין מדבר סיני" (במדבר סיני), 1956, במחזור "אבא וילד".

שפּילצייג / אברהם סוצקעווער

דיינע שפּילצייג, מיין קינד, האַלט זיי טייער,
דיינע שפּילצייג נאָך קלענער ווי דו.
און ביי נאַכט, ווען ס'גייט שלאָפן דאָס פייער, –
מיט די שטערן פון בוים דעק זיי צו.

לאָז דעם גאָלדענעם פערדעלע נאַשן
די פאַרוואָלקנטע זיסקייט פון גראָז.
און דעם ייִנגל טו אָן די קאַמאַשן
ווען דער אָדלער פון יַם גיט אַ בלאָז.

און דיין ליאַלקע טו אָן אַ פּאַנאַמע,
און אַ גלעקעלע גיב איר אין האַנט.
ווייל ס'האָט קיינער פון זיי ניט קיין מאַמע,
און זיי וויינען צו גאָט ביי דער וואַנט.

האָב זיי ליב,דיינע קליינע בת-מלכּהס,
איך געדענק אַזאַ טאָג – וויי און ווינד – :
זיבן געסלעך און אַלע מיט ליאַלקעס
און די שטאָט איז געווען אָן אַ קינד.

 

צעצועים / אברהם סוצקבר

שִׁמְרִי, בִּתִּי, כָּל צַעֲצוּעַ,
יִהְיוּ לָךְ כֻּלָּם אֲהוּבִים.
וְעִם עֲלוֹתָם עַל יְצוּעַ
פִּרְשִׂי עֲלֵיהֶם כּוֹכָבִים.

עֵשֶׂב מָתוֹק תְּנִי כִּפְלַיִם
לַסּוּס הַזָּהֹב הָרָעֵב.
וְאַל תִּשְׁכְּחִי עַרְדָּלַיִם
כְּשֶׁנֶשֶׁר-הַיָּם יְנַשֵּׁב.

וְגַם פַּעֲמוֹן, אִם הִשְׁכִּימָה,
תְּנִי לַבֻּבָּה בְּיָדָהּ.
לְשׁוּם צַעֲצוּעַ אֵין אִמָּא,
וְהִיא שָׁם בּוֹכָה לְבַדָהּ.

שִׁמְרִי עֲלֵיהֶם מִכָּל שֶׁבֶר,
זָכוּר לִי עוֹד יוֹם – יוֹם הַדִּין –
בֻּבּוֹת בָּרְחוֹבוֹת מִכָּל עֵבֶר,
אֲבָל לֹא הָיוּ יְלָדִים.

תרגם מיידיש: בני מר

שמות של ילדים יהודיים / אהרון צייטלין

חוברת מספר 45 שנת 2009

שמות של ילדים יהודים

סרט קצר של youtube
בני נוער בלובלין בצעדת זיכרון לילדי ה"אוכרונקה"
http://www.youtube.com/watch?v=ELZOklWro8A&feature=related

24 במרץ 2008
ב-24 במרץ מתאספים בני נוער בלובלין ליד בית היתומים ברח' גרדזקה 11. אנשי "שער גרודזקה – תיאטר NN " מובילים את הנוער בלובלין בצעדת זיכרון לילדי ה"אוכרונקה". הם הולכים בעקבות דרכם האחרונה של הילדים היהודים ב-24 במרץ 1942.

השיר המלווה אותם הוא שירו של אהרון צייטלין "שמות של ילדים יהודים".

בהגיעם לאתר בו נורו הילדים היהודים ע"י הנאצים, הם מדליקים נרות זיכרון.
בסרט של youtube מופיעות כתוביות המסבירות את נושא הצעדה:

24 במרץ 1942
בעיר העתיקה של לובלין, ברחוב גרודזקה מספר 11, שכן מאז מחצית המאה ה-19 בית היתומים
לילדים ובית המחסה לזקנים יהודים חסרי בית: Ochronka.
המוסד הזה תוחזק בידי עיריית לובלין והקהילה היהודית. לחוסים הצעירים ניתנו מחסה, שירותי אחזקה, בגדים ואפשרות ללימודים.

לפי העדויות ידוע שבזמן המלחמה משפחות יהודיות מסרו את ילדיהן ל"אוכרונקה", כי האמינו ששם יהיו בטוחים יותר.
היו שם ילדים קטנים, הצעירים שבהם רק בני שנתיים, כמו גם ילדים גדולים יותר.

בעת האקציה לחיסול הגטו היהודי באביב 1942, כל הילדים מה"אוכרונקה" (מספרם היה אז מעל למאה) הוסעו לפרבר של לובלין. בקרבת רחוב לנצ'ינסקה הם נורו ונקברו (בקברים שהוכנו עוד קודם). יחד עם הילדים נספו שלוש מטפלות אשר עד הסוף המר לא רצו לעזוב את חניכיהן.

תרגום מפולנית: יהודית מאיר

הערת המתרגמת יהודית מאיר:
לפי מה שאמי סיפרה, כולם נקברו בקבר אחים אחד.
היא סיפרה לי שבאחת הבריחות שלה (כנראה מפיאסקי) בחזרה למיידן טטרסקי, היא עברה במָקום. הפולני שליווה אותה והורה לה את הדרך, הראה לה את הקבר וסיפר שיומיים קודם לכן נורו שם כל ילדי בית היתומים והצוות המטפל. אמא סיפרה שזו הייתה חוויה מזעזעת, כיוון שהתלולית הגדולה נעה. החיזיון הזה לא הרפה ממנה במשך כל ימי חייה. למיטב ידיעתי, גם במשפטו של שטורם הנאצי בגרמניה אמא דיברה על כך.

נעמען פון יידישע קינדערלעך / אהרון צייטלין

חלק מהפואמה "אַ חלום פון מיידנק"

בלימעשי, טויבעשי, ריוועלע.
לאהניו, פייגעניו, פערעלע.
כאצקעלע, מאָטעלע, קיוועלע.
הערשעלע, לייבעלע, בערעלע.

שייעלע, חיהשי, גאָלדעשי.
מענדעלעך, גנענדעלעך, מינדעלעך.
כ'צייל אין דער נאכט אין דער שלאפלאָזער
נעמען פון יידישע קינדערלעך.

נעמען פון יידישע קינדערלעך,
רחלעך, ראַכעלעך, נעכעלעך,
געצעלעך, וועלוועלעך, וויגדערלעך,
יענקעלעך, יונהלעך, מעכעלעך.

קאָּפּאלע, וווּ איז דיַיַן קעפּעלע?
וווּ איז דאָס ליכט פון דיין אייגעלע?
וווּ איז דיַיַן הענטעלע, יענטעלע?
וווּ איז דיַיַן פיסעלע, פייגעלע?

נעמען – אָט דאָס איז געבליבן נאָר:
דבורהלע – דוואָשעלע – חיהלע.
שמערעלע – פּערעלע – בּערעלע.
שימעלע – שיֶעלע – שיַיַעלע.

ווער קאָן געפינען איצט משהלען,
שויליקן, שמוליקן, סראָליקן?
גאָט האָט אויף זיי נישט
דערבארעמט זיך,
האָט זיי געשיקט עמלקן.

בלימעשי – טויבעשי – ריוועלע.
לאהניו – פייגעניו – פּערעלע.
כאצקעלע – מאָטעלע – קיוועלע.
הערשעלע – לייבעלע – בערעלע.

אויס און נישטאָ מער די הערשעלעך,
הערשעלעך, פּעשעלעך, הינדעלעך,
קלאנגען, בלויז קלאנגען, בלויז
ליד – קלאנגען –
נעמען פון יידישע קינדערלעך.

וווּ איז דיַיַן פיסעלע, זיסעלע?
ציפּעלע, וווּ איז דיַיַן צעפּעלע?
רויך ביסטו, יענטעלעס הענטעלע!
אַש ביסטו, קאָפּעלעס קעפּעלע!

שמות של ילדים יהודים / אהרון צייטלין

בלימה'שי, טויבה'שי, ריווה'לה,
לאה'ניו, פייגה'ניו, פער'לה,
חצק'לה, מוט'לה, קיבא'לה,
הרש'לה, לייב'לה, בער'לה.

שייע'לה, חייה'שי, גולדה'שי,
מנדעלך, גננדעלך, מינדעלך,
סופר בלילה נים ולא-נים
שמות של ילדים יהודים.

שמות ילדים יהודים,
ראחלך, רוחלך, נחה'לך,
גצעלך, וולוועלך, וויגדרלך,
יענקעלך, יונה'לך, מכעלך.

קופעלה, איפה ראשך הקטן?
איפה האור שהאיר מעיניך?
ינטה'לה, איפה הן ידייך?
פייגה'לה, היכן הן רגליך?

שמות, רק זאת אשר נשאר
דבורה'לה, דוושה'לה, חיה'לה,
שמר'לה, פער'לה, בער'לה,
שימע'לה, שיה'לה, שייע'לה.

היכן עוד נמצא את משה'לה,
את שויליק, שמוליק, שרוליק,
אלוהים לא ריחם עליהם יותר
ואת עמלק שלח, לא ויתר.

אין ולא יהיו עוד יותר השעלך,
השעלך, פשעלך, הינדעלך,
צלילים, רק צלילים של שמות
צלילים של שמות ילדים יהודים.

היכן היא רגלך, זיסה'לה?
היכן צמתך, ציפה'לה?
עשן – ידה של ינטה'לה,
אפר- ראשו של קופעלה.

תרגום מאידיש: ד"ר מרדכי יושקובסקי

בין עצי פולין הירקרקים / יוסף פפירניקוב

חוברת מספר 44 שנת 2008

יוסף פפירניקוב
מהמשוררים הראשונים בארץ ישראל.
נולד בוורשה 1899 ונפטר בתל-אביב 1993.
עלה לארץ כחלוץ ב-1924.

השיר "בין עצי פולין הירקרקים" נכתב אחרי השואה תוך התייחסות לשירו של ביאליק "בין העצים הירקרקים".

באזכרה האחרונה ביום השואה קראה יהודית מאיר את השיר הזה ביידיש ובעברית.
השיר נמסר לעיתון באדיבותו של ד"ר מרדכי יושקובסקי מהרשות הלאומית לתרבות יידיש.

אונטער די פּוילישע ביימעלעך / יוסף פּאפּיערניקאָוו

אונטער די פּוילישע גרינינקע ביימעלעך
שפּילן זיך מער נישט קיין משה'לך, שלמה'לך;
שפּילן זיך מער נישט קיין שרה'לך, לאה'לך,
נישט אויף קיין גרעזעלך; נישט אונטער שנייעלעך.

ס'הילכן שוין מער נישט קיין יידישע שטימעלעך
פון די קונדסימלך, מאָטעלעך, שימעלעך,
מיט די צעקרעלטע, צעדראפּעטע צורה'לך
פונעם באווייזן וואונדיירים און גבורהלעך.

ס'טרויערן איצטער די פּוילישע ביימעלעך,
טויט זענען יידישע היימען און היימעלעך,
טויט זענען געסעלעך, חרוב – – די הייזעלעך
וואו עס פארשטעקן זיך קינדער, ווי מייזעלעך;

יידישע קינדער מיט גרויסענע אויגענעס
שווארצע, אזוי ווי מיט חושך פארצויגענע,
אויגענעס פולע מיט פּחד פארלאָפענע
אונטערן אומגליק דעם "ברוינעם", געטראָפענע.

 

בֵּין עֲצֵי פּוֹלִין הַיְּרַקְרַקִּים / יוסף פפירניקוב

בֵּין עֲצֵי פּוֹלִין הַיְּרַקְרַקִּים
מוֹישׁה'לָךְ, שְׁלוֹימה'לָךְ כְּבָר לֹא מְשַׂחֲקִים.
לֹא מְשַׂחֲקוֹת כְּבָר שָׂרָה'לָךְ, לֵאָה'לָךְ,
לֹא עַל עֵשֶׂב יָרֹק, לֹא עַל שֶׁלֶג רַךְ.

קוֹלוֹת יְהוּדִים לֹא מְהַדְהֵדִים,
אֵין מוֹט'לָךְ וְשִׁימע'לָךְ הַקּוּנְדֵסִים
עִם מַרְאֵה פְּנֵיהֶם הַחֲבוּלוֹת, שְׂרוּטוֹת,
לֹא יִתְפָּאֲרוּ עוֹד בְּנִסִּים וּבְמַעֲשֵׂי-גְּבוּרוֹת.

אֲבֵלִים עֲצֵי פּוֹלִין הַיְּרַקְרַקִּים
עַל מוֹת הַבְּקָתוֹת וּבָתֵי הַיְּהוּדִים,
עַל מוֹת הָרְחוֹבוֹת, עַל חֻרְבַּן הַחֲדָרִים
שָׁם יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל מִסְתַּתְּרִים כְּעַכְבָּרִים.

יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל וְעֵינֵיהֶם גְּדוֹלוֹת,
שְׁחוֹרוֹת הָעֵינַיִם כְּמוֹ בְּחֹשֶׁך טוֹבְלוֹת.
מֻרְחָבוֹת הָעֵינַיִם מְלֵאוֹת פְּחָדִים
מִפְּגִיעָתָם הָרָעָה שֶׁל "חוּמֵי הַמַּדִּים".

תרגום מיידיש: יהודית מאיר ונטע אבידר

בֵּין הָעֵצִים הַיְּרַקְרַקִּים / חיים נחמן ביאליק

חוברת מספר 44 שנת 2008

בֵּין הָעֵצִים הַיְּרַקְרַקִּים / חיים נחמן ביאליק

בֵּין הָעֵצִים הַיְּרַקְרַקִּים
מוֹישׁה'לָךְ שְׁלוֹימה'לָךְ מְשַׂחֲקִים.
כְּנַף מְעִילוֹן וְטַלִּית קְטַנָּה –
יַלְדֵי יִשְׁרָאֵל הָרַכִּים הֵמָּה.

קַלִּים מִנּוֹצָה, דַּקִּיק הוּא הַגּוּף,
עוֹד רֶגַע פָּרְחוּ וְיוּכְלוּ לָעוּף.
חִישׁ יַחְטְפוּם רוּחוֹת קַלִּילִים
כְּאִלּוּ הָיוּ רַק גּוֹזָלִילִים.

רַק עֵינֵיהֶם בּוֹעֲרוֹת כָּאֵשׁ,
וּשְׁתֵּי נְקוּדוֹת מַבְרִיקוֹת בָּן יֵשׁ.
יוֹקְדוֹת לוֹחֲשׁוֹת וְטוֹבְלוֹת בְּזִיו
מִבְּרַק נְבוּאָה גַּם בְּפֶלֶא שְׁבִיב.

חוֹלְמוֹת עַל מָחָר, תּוֹהֶה מַבָּטָן
עַל תְּמוֹל כִּי עָבַר, עַל צִפּוֹר בַּגַּן
יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל, מִי יִתֵּן עֵינַי
יִהְיוּ כַּפָּרַת עֵינֵיכֶם, בָּנַי.

הבט משמיים וראה – גלגולו של שיר / דוד פרידמן

חוברת מספר 44 שנת 2008

www.youtube.com/watch?v=_aK0znXsQGk

הבט משמים וראה

המחבר אינו ידוע
ייתכן שהוא מאזור לובלין

הבט משמים וראה
קוק אראפ פון הימל און זע
כי היינו ללעג וקלס
לעג וקלס בגויים.
מיר זיינען אין געלעכטער ביי זיי
נחשבנו כצאן לטבח
אוי באשעפער ווי קאנסטו צוקוקן אזא זאך
מיר האבען דאך קיינעם, נאר דיך איינעם
און דיין נאעמען איז אדושם אחד.

פזמון:
דעריבער בעיטען מיר ביי דיר אלע מאל
ענטפער אונדז שוין, שומר ישראל.
און פארנעם שוין אונזערע טרערען.
וייל קיינער וויל אונדז, ניט אויסהערען
ווען מיר שרייען "שמע ישראל!"
אוי פארגעס אונדז ניט שומר גוי אחד
באוויז אלע פעלקער אז דו ביסט אונזער גאט
מיר האבען דאך קיינעם נאר דיר איינעם,
און דיין נאמען איז אדושם אחד.

זרים אומרים: אין תוחלת ותקווה
פעלקער זאגען, אז פאר אונדז יידען
איז קיין האפנונג ניטא.
מען מעג אונדז טרייבען
מען מעג אונדז יאגען
מיר האבען זיך פאר קיינעם
צו פארקלאגען:
אבער מיר ווייסען אז אין הימל ביסטו דא.

דו האסט דאך אונדז צוגעזאגט
אז מיר וועלען זיך מערען
אזוי ווי אין הימל די שטערען
היינט קוק אראפף
וואס פון אונדז איז געבליבען דא.
עס איז דאך איין פסוק פארהאן
"הנה לא ינום ולא יישן"
דו מוזט דאך היטען דיינע קינדער
מיט מופתים און מיט וונדער
וייל מיר גלויבען אז אין הימעל ביסטו דא.

פזמון:
דעריבער בעיטען מיר ביי דיר …

הבט משמים וראה

הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה:
אַרְזֵי מֶלֶךְ שִׁבְּרוּ אוֹיְבֵינוּ,
כִּי הָיִינוּ לַעַג וָקֶלֶס,
לַעַג וָקֶלֶס בַּגּוֹיִים.
וְאָכַלְנוּ מִלֶּחֶם דִּמְעָה
וְנֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן לְטֶבַח.
לֹא שָׁכַחְנוּ שִׁמְךָ –
אַל נָא תִּשְׁכַּח.
רַחֵם סְגֻלָּה, אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ,
וְנִקְרָא בְּשִׁמְךָ, שֵׁם אֶחָד.

זָרִים אוֹמְרִים:
אֵין תּוֹחֶלֶת וְתִקְוָה.
חֹן עַמְּךָ, יְשׁוּעָתֵנוּ קְרֵבָה.
חוּסָה נָא בְּרַחֲמֶיךָ,
אַל תִּתְּנֵנוּ בְּיַד אַכְזָר,
כִּי נִשְׁרַפְנוּ בְּאֵשׁ כְּסוּחָה.
שְׁמַע קוֹלֵנוּ וְנִתְחַנֵּן,
הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישַׁן.
שׁוּב נָא מֵחֲרוֹן אַפֶּיךָ,
וְנִקְרָא בְּשִׁמְךָ, שֵׁם אֶחָד.

הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה
אֵיךְ נִשְׁאַרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה.
זְכֹר, לַאֲבוֹתֵינוּ נִשְׁבַּעְתָּ
כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם תַּרְבֶּה.
אַל תִּטְּשֵׁנוּ,
בְּיַד אוֹיְבֵינוּ אַל תִּמְחֶה.
מִלְּבַדְּךָ אֵין לָנוּ גּוֹאֵל,
שׁוֹמֵר עַמּוֹ – אַל נָא יֹאבַד יִשְׂרָאֵל.
רַחֵם סְגֻלָּה, אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ,
בְּאוֹמְרִים "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל".

תרגום לעברית: עובדיה חממה

"הבט משמים וראה" – גלגולו של שיר / דוד פרידמן

הסיפור
בשנת 1940, לאחר שעירנו יאנוב לובלסקי הופצצה, הגעתי לבֶּלז'יצֶה יחד עם אמי, שתי אחיותי ואחי.
שכרנו דירה ליד בית דוֹדי (האח של אמי) וגרנו שם.
הגרמנים הביאו לבלז'יצה יהודים ממקומות שונים, וב-1941 הקימו שם גטו.
בבלז'יצה היו שלוש אקציות, ובסופן הייתה העיר "יודנריין" – נקייה מיהודים.
לאחר האקציה הראשונה אחי ואני ברחנו והסתתרנו באסם של גוי. במשך חודשיים התחפרנו בקש. בלילות הייתי מתגנב לעיירה כדי לקנות לחם. היה לנו קומקום וחיינו בתוך הקש, ניזונים מלחם וממים. כמו עכברים.
יום אחד באו בניו של האיכר כדי לקחת מהקש אוכל לבהמות. יום תמים עבדו שם. הם תקעו קלשון בקש, חבילה אחרי חבילה, ושרו תוך כדי העבודה. החבילות הלכו והתמעטו, עד שלבסוף נחשפנו. גילו אותנו. אנחנו נבהלנו, וגם הם נבהלו ועזבו את המקום. בלילה הגיע אביהם וקרא לנו. פחדנו פן ימסור אותנו לגרמנים, אבל הוא הסתכן: הזמין אותנו לביתו, הרשה לי להתרחץ, נתן לנו לאכול תפוחי אדמה, ואחר כך אמר לנו: "לכו."
לא הייתה לנו ברירה. חזרנו ונכנסנו למחנה – לגטו בלז'יצה.
לפני עלות השחר הייתי מתגנב החוצה דרך הגדר. היה לי קצת כסף, והייתי קונה כמה כיכרות לחם אצל אופה פולני. את הכיכרות האלה הייתי מעביר לאחי מעבר לגדר. בתוך המחנה מכרתי את הכיכרות. כך חיינו.
פעם אחת הגעתי אל הגדר עם הלחם וראיתי בחשכה דמויות רצות לכיוון הגטו. צעקתי לאחי: "זליג, תציל את עצמך!" וברחתי לשדה. כל היום הייתי בשדה. שמעתי יריות ולא ידעתי מה קורה בפנים. בלילה התגנבתי לכיוון המחנה כדי לראות מה קרה לאחי.
בשער עמד שומר יהודי.
שאלתי אותו: "בן ציון, מה קרה?"
הוא ענה לי: "הגרמנים הוציאו מאתיים ילדים וירו בהם בבית הקברות ביער."
אחי בן ה-11 היה ביניהם.
התאבלתי מאוד על אחי.
לאחר כחודשיים חוסל המחנה סופית.
פַייקְס הרוצח, מפקד הס"ס, בא עם אנשיו. אלה הקיפו את המחנה וערכו סלקציה.
הם סגרו בבית הכנסת כ-250 גברים יהודים. ביניהם הייתי גם אני.
האחרים נשארו בחוץ.
כמה גברים נלקחו לחפור בורות מאחורי בית הכנסת.
כל היהודים שהיו בחוץ אולצו להתפשט ונורו אל תוך הבורות.
פייקס חיסל שם כאלף אנשים.
את התינוקות זרקו בערימה.
הבכי היה נורא.
חופרי הבורות ראו איך האוקראינים כרתו בגרזנים את הראשים של התינוקות.
אחרי הרצח הובאו עגלות של גויים. אנחנו, יחד עם קבוצת החופרים ועם קבוצת נשים צעירות שעברו את הסלקציה, נשלחנו מבית הכנסת בבלז'יצה למחנה בּוּדזין (Budzyn).

השיר
ב-8 במאי 1943, לאחר שפייקס חיסל את מחנה בלז'יצה, הגענו אנחנו למחנה בודזין.
הייתי אז בן 16.
בכל יום הלכנו לעבודה במפעל שהיה מרוחק כ-6 קילומטרים מהמחנה.
בימי ראשון לא עבדנו. סגרו אותנו בצריפים. היינו אסירים יהודים ממקומות שונים.
היינו יושבים כלואים בצריפים ומספרים זה לזה על חיינו, על משפחותינו, על אסוננו.
סיפרנו וגם שרנו.
פתאום קם מהדרגש בחור מהעיירה זַקשוּבֶק שליד לובלין והתחיל לשיר "הבט משמים וראה…"
שיר זה ביטא את מצבנו, חיפש במרומים כתובת לתלונותינו.
כולנו היינו נרגשים.
בכינו.
כל החיים התנגן השיר הזה בראשי.
קשה לקלוט הכול בבת אחת. זכרתי את המנגינה, אבל המלים התעמעמו אצלי.
הגעתי ארצה. נלחמתי במלחמת השחרור. עבדתי קשה.
בשעות הפנאי שרתי במקהלה, חבורת הזמר של גבעתיים בניצוחו של רפי פסחזון. שרנו יחד עם נעמי שמר בתיאטרון ירושלים לפני חברי-כנסת ולפני הנשיא יצחק נבון.
המקהלה שלנו נסעה להופעות בגרמניה. לא רציתי לנסוע. השפיעו עלי לנסוע ואמרו לי: זאת תהיה נקמתך.
בדכאו, ליד הקרמטוריום, רציתי לשיר את השיר. ולא ידעתי את המלים.
חיפשתי הרבה.
בספרים שונים מצאתי קצת מהמילים של השיר הזה.
בהיכל יהודי ווהלין פגשתי את מנהל הספרייה. היה זה אדם מבוגר. סיפרתי לו על השיר "הבט משמים וראה" והתחלתי לזמזם את המנגינה. אמרתי לו: "הלוואי שהייתי מוצא את המילים של המנגינה הזאת." אמר לי: "חכה, חכה". הלך והביא ספר שירי אידיש עתיקים. אמר: "זה מה שאתה מחפש". היה שם השיר, אבל לא כולו. היה כתוב שם: "המחבר אינו ידוע. ייתכן שהוא מאזור לובלין."
התחלתי לחשוב: אולי הבחור ששר לנו את השיר במחנה בודזין הוא אשר חיבר אותו?
ממקורות שונים הצלחתי לשחזר את השיר.
ככה הצלתי את השיר. שיר מתקופת השואה המבטא את אסוננו.
כאשר שמעתי את הזמר עובדיה חממה שר את השיר "אנא בכוח", התרשמתי מאוד. שירו כשירִי לקוח מהמקורות. הגעתי אליו, והוא הכניס אותי לאולפן והקליט אותי.
ביום השואה לפני שנתיים הייתי בבית-ספר תיכון ברעננה, סיפרתי את סיפורי ושרתי לתלמידים את שירו של הבחור היהודי ממחנה בודזין.
בכל אשר אלך, וכל עוד אוכל, אשיר את השיר.
לוּ יינשא קולי ויישמע במרחקים:
"הבט משמים וראה- – -"

http://e.walla.co.il/?w=/268/1455530

http://www.mako.co.il/spirituality-popular_culture/Article-14d424e2bc3c02100
4.htm