הסופרת אנה לנגפוס / נטע אבידר
בשנת 1962 זכתה בפרס גונקור–הפרס הגבוה ביותר לספרות בצרפת
בלה דובז'ינסקה – מנהיגה ציונית / נטע אבידר
אישים – תוכן עניינים
להגיב
קטגוריה: אישים
בּלה שפּירוֹ – מנהיגת "בּונד" בלובלין / משה זלצמן
בּלה שפּירוֹ – מנהיגת "בּונד" בלובלין / משה זלצמן
תקציר מתורגם מספרו של
משה זלצמן
בּעלא שאפּיראָ – די פּאפּולערע פרויען-געשטאלט
על פי מקורות שלא אומתו, בלה שפירו נולדה בשנת 1891 למשפחה דתית–חסידית ששורשיה במשפחת רבנים ידועים. אביה נולד בפולאווי ועבר להתגורר בלובלין לאחר שקיבל לידיו ירושה נכבדה. בלובלין הקים חנות לצרכי כתיבה ובית דפוס במרכז העיר. אמנם לא היה עשיר גדול, אך פרנסתו הייתה מצויה וייחוסו החסידי היה ידוע.
הבית היה חסידי–דתי, והבן היחיד התחנך בחדר ובישיבה. שלוש הבנות (בלה הייתה הגדולה מביניהן) למדו בילדותן עם "מלמד" בבית, אך הקפידו להעשיר את ידיעותיהן והמשיכו ללמוד בגימנסיה ובאוניברסיטה. אחיותיה של בלה השלימו את השכלתן ועסקו בהוראה בגימנסיה האידית–פולנית. בלה הייתה תלמידה מצטיינת בגימנסיה, קיבלה תעודות הצטיינות ואהבה לקרוא מספרוּת העולם.
לאחר סיום לימודיה בגימנסיה חיתנו אותה הוריה. היה זה שידוך, כנהוג במשפחות דתיות: הורי החתן והכלה הסכימו ביניהם על הנישואים, ואילו בלה לא ראתה ולא הכירה את המיועד עד לחתונתם. היא הייתה אז בת שמונה-עשרה.
החתן היה בנו של ר' יחזקאל שיפר ¬– בעל בניין, ללא כל ייחוס. הוא היה מעוניין בייחוס המשפחתי של בלה. לאחר נישואיהם למד הבעל, ואילו בלה עבדה בחנותו של אביה. לזוג נולדו שני בנים. הנישואים עלו על שרטון: עבור הבעל לימודי הקודש היו העיקר, ואילו בלה החזיקה באידיאולוגיה מתקדמת שלא עלתה בקנה אחד עם דרישתו של בעלה לרעייה היושבת בביתה. בני הזוג התגרשו, ובלה נשארה עם שני בניה. היא עזבה את עבודתה בחנותו של אביה והתחילה לעבוד כמנהלת חשבונות.
הקשיים היו רבים, הן לבלה והן למשפחתה: גירושין (דבר לא מקובל באותן שנים), עבודה מחוץ לחיק המשפחה (דבר לא מקובל במשפחות דתיות). אולם במעשיה בלה הראתה לעולם את כוחה כאישה עצמאית.
קשר מיוחד היה לבלה עם אִמה. במהלך מלחמת העולם הראשונה נפטר אביה של בלה, והיא חזרה יחד עם ילדיה לבית אִמה. הקשר החם והאוהב ביניהן נמשך גם כאשר הוכרה בלה כמנהיגה של התנועה הבונדיסטית בלובלין: גם אז היא הקפידה ללוות את אִמה לבית הכנסת בימים הנוראים. כששאל אותה בונדיסט על שום מה היא עושה זאת, ענתה: "אמנם אני עובדת בין הגויים, אולם אינני גויה ואינני מתבוללת. יהודיה אני, ובכל מקום שבני עמי נמצאים בו – אני אִתם, בשמחתם וביגונם. אם הם הולכים לבית הכנסת – אני הולכת אִתם. כשהם מבכים בתפילותיהם את גורלם המר – רוצה אני לבכות אִתם יחד. לוּ תהיינה דמעותַי צרי לפצעי לבם."
כאשר התחילה בלה לעבוד ולפעול באגודה היהודית לתרבות, "הזמיר" , ראו בה כולם כוכב עולה בשמי החברה הלובלינאית. תוך זמן קצר היא נבחרה למזכירת האגודה. בשנות מלחמת העולם הראשונה (1914–1918) התפוררה אגודת "הזמיר", והספרייה של "הזמיר" עברה לידי ה'בונד'.
בנובמבר 1918 הצטרפה בלה לתנועת ה'בונד' ומצאה שם כר נרחב לפעילות מגוונת. עד מהרה גילתה יכולת רבה בתחום התרבותי – היא הרבתה להרצות בנושא וללמד את בני הנוער – בתחום הפוליטי, בתחום החברתי וביחסי האנוש עם כל אלה שסביבה.
לקראת הבחירות למועצת העיר לובלין, בחירות שהתקיימו בשנת 1919, הגישה בלה לראשונה את מועמדותה ונבחרה לחברת מועצה. במועצה היא גילתה בקיאות בענייני העיר, ובפרט בנושאי חברה ורווחה, וזכתה להערכה וכבוד מחברי המועצה – חלקם שונאי יהודים ואף אנטישמים. בד בבד היא פילסה את דרכה למנהיגות ה'בונד' בלובלין.
בשנת 1920 נשאה נאום חריף במועצת העיר נגד תקיפת פולין את ברית-המועצות וכיבוש אדמות אוקראינה הסובייטית בידי פולין. היא נעצרה, נשפטה לשלוש שנות מאסר, אך שוחררה לאחר שנה בלבד. מיד עם שחרורה חזרה בלה לתפקידיה במועצת העיר וב'בונד'. היא פעלה ללא לאות כדי לפתוח מחדש, באופן רשמי וחוקי, את כל אותם מועדוני ה'בונד' ומוסדותיו אשר נסגרו בזמן מאסרה במצוות השלטונות ולהמשיך את פעילותם.
ב-15 בנובמבר 1919 נפתח בלובלין בית-ספר יסודי ראשון לילדי הפועלים ששפתו אידיש. זמן קצר אחר כך גם 'פועלי ציון' פתחו בלובלין בית-ספר יסודי משלהם. כעבור כמה חודשים נפתחו גם קורסי ערב לבני הנוער היהודים ממעמד הפועלים. מהלך זה לווה בקשיים רבים: מחד גיסא השלטונות הערימו קשיים, ומאידך גיסא הורי הילדים פקפקו בבתי הספר האלה ואף היססו לשלוח את הילדים ללמוד בהם כיוון שידם לא הייתה משגת לממן את הלימודים הללו.
בשנת 1924 אישר הממשל הפולני את הקמת מרכז החינוך האידי "צישא" , מרכז שהיה משותף לשלוש התנועות הפוליטיות אשר עמדו מאחורי מרכזי החינוך השונים בעיר: ה'בונד', 'פועלי ציון שמאל' ו'מפלגת העם'. מבין חברי התנועות הללו נבחר ועד שכלל את גברת טובה ליברמן, מר שלמה מיטלמן, מר אברהם פיינזילבר ומר יעקב ניסנבוים (לימים עורך העיתון היומי של לובלין, "לובלינער טאגבלאט", ובעלה השני של בלה שפירו). בלה שפירו הפופולרית נבחרה להיות יושבת-הראש של ועד ציש"א.
מסירות רבה ומאמצים בלתי נדלים נדרשו מחברי ועד בית הספר השבע-שנתי כדי לאפשר את חינוך הילדים היהודים בלובלין. העלות החודשית של הפעלת בית הספר עמדה על שלושת אלפים זלוטי. הורי התלמידים אשר השתייכו למעמד הפועלים התקשו לשלם עבור חינוך ילדיהם. השלטונות מימנו את בתי הספר הציבוריים, אך סירבו לסייע במימון בית-ספר פרטי זה. לפיכך חברי הוועד נרתמו לפעילות של איסוף תרומות מבני העיר, מהארגונים היהודיים בערים אחרות בפולין ואף מנדבנים באמריקה.
בלה לא הייתה רק יושבת-הראש. היא הייתה נשמת בית הספר שמנה 250 ילדים. היא ידעה לסחוף אחריה את צוות העובדים (לָרוב הללו לא קיבלו את משכורתם בזמן, אם בכלל), הייתה אהובה על הילדים ופעילה בקבלת סובסידיות עירוניות ובאיסוף תרומות מגורמים שונים בפולין ומחוצה לה.
בשנים הראשונות לפעילות בית הספר זכה כל תלמיד לקבל בכל יום כוס חלב טרי, אך עם הזמן ועם הידלדלות ההכנסות נאלצו להפסיק זאת. אולם ילדי הגן, שישים במספר, המשיכו לקבל מדי יום כוס חלב טרי ולחמנייה טרייה, וזאת הודות לסיועו של ארגון הנשים שבראשו עמדה הגברת לאה קוטשר.
בגלל מבנהו הרעוע של בית הספר ושל המועדון דרשו שלטונות העיר לסגור את בית הספר. בלה הצליחה לדחות את ביצוע הגזֵרה, ובית הספר המשיך לפעול במשך כשנתיים נוספות. באותה העת בלה פעלה כדי לממש את הבטחתה: בניית מבנה חדש לבית הספר. הדבר נראה כאוטופיה, ולו רק בגלל הבעיות הכלכליות.
בדצמבר 1935 בלה שפירו פנתה אל הוועד הלובלינאי שבאמריקה וכתבה כך:
"… בית הספר מתנהל בשפה האידית ובגישה רדיקלית וחדשנית… לא מפליא הדבר שבמצב הפוליטי הנוכחי – לא ניתנת כל עזרה מצד השלטונות… התלמידים באים מבתים עניים, חיים בדירות טחובות ובעליות גג, ואין ידם של ההורים משגת לסייע… עם זאת אנו נדרשים, מצד השלטונות, להיות מצוידים בציוד חדשני – וָלא, ניאלץ שוב לסגור את בית הספר…
…לובלין היא אחת מהערים העניות ביותר בפולין, ואנו חורקים שיניים כדי לממש וליישם את הפעילות בפינת התרבות שלנו… למרות כל הקשיים אנו ממשיכים בעבודתנו המסורה…
כולם יודעים מהו העול הכבד שאנו מוכנים לקחת על עצמנו, כמה אנרגיה תידרש מאִתנו בעתיד. אנו פונים אל עמיתינו הלובלינאים שבניו-יורק לסייע לנו להקים את בית הספר היסודי "י.ל. פרץ" שבלובלין…
בתכנון – מבנה שישמש גם כבית-ספר, מועדון להתכנסויות תרבותיות, גן ילדים, אולם תיאטרון, אולם ספורט, ספרייה וחדרים לתזמורת…"
בית הספר על-שם י.ל.פרץ אכן נבנה, בסיוע התרומות. לרוע המזל לא זכו הילדים והוריהם להיכנס אליו וליהנות מבית התרבות שאמור היה לשרת אותם .
במבנה שהוקם נמצאים כיום בית הספר לרפואה והפקולטה המוכרת והמוערכת לחקלאות. השלטונות לא הרשו להשאיר למזכרת את הכיתוב באותיות עבריות שקישט את המבנה בזמן בנייתו.
פעילותה הבלתי-נלאית, המסורה ורבת הכיוונים של בלה בנושאי חברה ורווחה, פעילות שהתבצעה במסגרת עבודתה במועצת העיר, חיזקה את מעמדה של תנועת ה'בונד' במועצה. למרות רדיפות היהודים וההתנגדויות לפעילותם, בבחירות למועצת העיר שנערכו בשנת 1927 זכתה רשימת ה'בונד' בהנהגתה של בלה שפירו בשמונה מתוך שישה-עשר המושבים המיועדים ליהודים.
בבחירות שהתקיימו בשנת 1938, אז כידוע מצב היהודים היה רגיש במיוחד, זכתה רשימת ה'בונד' בשמונה מתוך עשרה המושבים שיועדו ליהודים.
משיחות שהתקיימו עם אנשים רבים עולה דמותה של בלה שפירו. אפיינו אותה האכפתיות, הדלת הפתוחה למשרדה – לכל אחד מתושבי העיר (יהודי ושאינו יהודי), האמפתיה לעניי העיר, הנכונוּת לעזור בכל בעיה ובכל שעה משעות היממה במגוון נושאים: חיבור סמטה חשוכה לרשת החשמל, שחרור מהכלא של צעיר שהשתתף במצעד האחד במאי וכן הלאה. עוד עולה כי ביתה היה פתוח ומכניס אורחים וכי היא העניקה חום רב לכל מי שהיה צריך עזרה וקבל קובלנה, בין אם הוא תושב העיר ובין אם הוא מחוץ לעיר. היא העניקה תמיד אוזן קשובה, מילה טובה, עצה ופעולה.
הזמנים הרעים אשר הגיעו בתקופה שלאחר ניצחון הפשיזם בגרמניה עוררו פעולות קנטרניות של השלטונות כלפי היהודים ואנטישמיוּת: בזיזת חנויות, מאבק של השלטונות כנגד רוכלים יהודים שעברו משוק לשוק, התנפלויות על סטודנטים יהודים, מסע השמצות והתנגדות לשחיטה יהודית ועוד. הפעולות הללו השפיעו לרעה על תושבי לובלין היהודים, אבל בלה לא הושפעה מכל אלה: עבודתה לא נפגעה ופעילותה לא פחתה. מספרים כי לא הייתה ישיבת מועצה, ולו אחת, שלא נשמע בה קולה של בלה שפירו, וזאת למורת רוחם של נציגי המועצה.
סיפרה חוה ברנד–לברבלט, מי שהכירה את בלה ואת בעלה במשך שנים רבות ועבדה במחיצתם:
"… כשראיתי את גולדה מאיר בטלוויזיה, כשקראתי את דבריה – עמדה מול עינַי בלה שפירו. שתיהן היו נשים שפעלו לאיחוד בין אנשים, דאגו לעם היהודי. שתיהן הוערכו על ידי רבים בשל עמידתן האסרטיבית לפתרון בעיות פוליטיות וחברתיות…"
ביום שישי, 1 בספטמבר 1939, החלה מערכה צבאית עקובה מדם של הגרמנים בפולין. ביום העשירי למלחמה ולהפגזות הכבדות הופגז ונחרב גם ביתם של בלה שפירו ובעלה שבמרכז לובלין. למרבה המזל, באותה העת לא היה איש מבני המשפחה בבית.
לובלין התמלאה בפליטים. חוסר הוודאות גבר. חברי הוועד הלובלינאי והחברים שבראשות רשימת ה'בונד' קיבלו החלטה: אם וכאשר יצליחו הגרמנים לכבוש את לובלין, יעזבו הם ומשפחותיהם את העיר ויעברו אל חלקה המזרחי של פולין שנמצא תחת השלטון הסובייטי. ואכן, בלה, בעלה (יעקב ניסנבוים, עורך "קול לובלין" – "לובלינער שטימע") ובנה הבכור עזבו את לובלין רגלית ב-17 בספטמבר 1939.
בספרו של ברנרד גולדשטיין, "חמש שנים בגטו ורשה", מתוארת הפאניקה שנוצרה בלובלין ככל שהאויב הגרמני התקרב ללובלין. לדבריו של גולדשטיין, אלפי יהודים ברחו בדרכים שונות לכיוון האזור הסובייטי.
בלה שפירו, סוציאליסטית מאמינה, ראתה כיצד נורמות אנושיות נעלמות, כיצד כבודו של אדם נרמס, כיצד יחסים בינאישיים משתנים ומושתתים על חשד ועל פחד מפני הלשנות והסגרה. היא נחשפה לפחד, לצער, לחוסר היושר ולשקר.
למרות שורשיה הדתיים היא האמינה בדרך של סוציאליזם, פלורליזם וחופש הפרט. למען אלה פעלה. המציאות שנחשפה אליה השפיעה על מצבה הנפשי.
בלה שפירו שמעה יחד עם האחרים על אודות יחסם של הסובייטים ושל ה"נ.ק.ו.ד." אל אסירים פוליטיים, כמו גם על המתרחש בבתי הכלא הסובייטיים, על החקירות האכזריות פיזית ונפשית, על המכות והדם. בלה הרגישה שלא תוכל לעבור מסכת ייסורים שכזו.
לאחר שנודע לה כי נעצרו חבריה הטובים, הלוא הם חברי המפלגה וראשיה ארליך ואלטר , החליטה בלה שכל עוד אפשר לחזור הביתה – היא תעשה זאת. היא החליטה זאת אף שידעה כי הנאצים, שונאי העם היהודי בכלל והסוציאליזם היהודי בפרט, לא יקלו על איש. היא לא הייתה יכולה לתאר לעצמה כי יהיו מיידנק או טרבלינקה, כיוון שעזבה את לובלין לפני כניסת הגרמנים לעיר. לאחר מספר שבועות הצליחה בלה לשכנע את בעלה לחזור ללובלין.
מיד עם שובם ללובלין בני הזוג החלו לפעול כדי לסייע לכל אותם פליטים רבים בעיר. חלקם הגיעו ללובלין בכוחות עצמם, ואלפים אחרים הובאו לשם על ידי הגרמנים – מערים אחרות בפולין ואף מחוץ לפולין – לפני שליחתם למיידנק הסמוכה ללובלין.
שליחי ה'בונד' בלובלין פנו לארגונים שונים בבקשה לסיוע לפליטים, ובעיקר לעשרות היתומים. הם הסתכנו בנסיעות בין הערים השונות, בעיקר על קו לובלין–ורשה (לנסיעות בחרו את אלה שנראו ארים), ונשאו אִתם סכומי כסף רבים. בלה שפירו לא הייתה יכולה להשתתף בפעילות זו, ולוּ בגלל היותה דמות ידועה ומוכרת הן בידי היהודים והן בידי הגויים. היא נשארה בלובלין וטיפלה גם בנכדיה התאומים שנותרו עִמה לאחר מאסרו של בנה.
בשנת 1941 הגסטפו החל לחפש אחַר בלה שפירו. היא הצליחה להתחבא. לגרמנים נודע כי יעקב ניסנבוים הוא בעלה, ולכן הוא נתפס, נעצר והובא למאסר. בחקירותיו התעקשו שיגלה את מקום מחבואה של בלה. למרות החקירות הנוראיות אשר לווּ בייסורים גופניים, יעקב לא נשבר ולא גילה את מקום הימצאה.
כשנודע לבלה דבר מעצרו של יעקב, היא יצאה ממחבואה והחלה לפעול לשחרורו, וזאת למרות הזהרות חבריה כי הגרמנים לא ישחררו את יעקב כל עוד היא לא תסגיר את עצמה. בלה התקשתה להבין ולקבל את העובדה שבעלה צריך לעבור ייסורים כאלה בגללה. החברים התארגנו כדי להציל את בני הזוג ואספו סכום כסף גדול שישמש תשלום כופר. אך ידם קצרה מלהושיע.
יעקב הצליח להשתחרר מהכלא וחזר לפעול בקהילה הלובלינאית. הוא עבד כפועל פשוט עד אשר אנשי הגסטפו לקחו אותו משולחן עבודתו וירו ברחוב בו ובפועלים יהודים אחרים.
על גורלה המר של בלה שפירו, על דרכה האחרונה, על מועד מותה וסיבת מותה – אם בזמן חקירתה ואם במחנות המוות, אם במיידנק ואם באושויץ – איש אינו יודע בוודאות.
מעדויות של אנשים עולה כי היא נחקרה פעמים מספר בידי הגסטפו, ויש מי שראה אותה חבולה ומדממת לאחריהן. מסמכים שנמצאו בארכיון היהודי המרכזי שבפולין מגלים כי בחקירותיה האכזריות נדרשה בלה לגלות ולספר על אודות התארגנויות "בלתי חוקיות". היא אף הועברה מלובלין לראדום, ושם ניסו לעמת אותה עם פעילים פוליטיים עצורים. מהלך זה לא נשא פרי. בלה שתקה והוחזרה חבולה ופצועה ללובלין, ושם אושפזה בבית החולים שבכלא.
אין מי שיכול לשפוך אור על ימיה האחרונים, אך דבר אחד ידוע וברור. בת ישראל הטהורה, בלה שפירו, זו שהייתה בה כל כך הרבה אהבה לאומה, לאנשים ולאנושוּת – סבלה ייסורים קשים מנשוא בדרכה האחרונה. היא הייתה שותפה לגורל המר של העדה הגדולה והטהורה בלובלין שמנתה 45,000 נפש, ובמשך שנים רבות הייתה שליחת ציבור משמעותית.
המשורר יעקב גלטשטיין הספיד שלוש נשים שנשאו את השם בלה. שלושתן תרמו את תרומתן הגדולה למען הקהילה היהודית בלובלין: בלה שפירו, בלה דובז'ינסקה ובלה מנדלסברג-שילדקרויט, זיכרונן לברכה. להלן קטע משירו:
"… הן היו חזקות מהגברים,
מאמינות גדולות יותר מהם,
שיר הלל נשיר
לנשים החזקות שלנו…"
תקציר ותרגום מאידיש לעברית: שוש גרוסברד-אורגד (לבית וסונג)
כמה משפטים אישיים של המתרגמת שוש גרוסברד אורגד
כאשר התחלתי לקרוא את החוברת שהוציא לאור משה זלצמן לזכרה של בלה שפירו, התבהרו לי פירורי מידע ששמעתי בבית הורַי ושעליהם לא תמיד הצלחתי לקבל תשובה גם כאשר שאלתי (כמו למשל מדוע שבוע לאחר כלולותיהם עזבו הורַי את עיר הולדתם לובלין, הותירו אחריהם את בני המשפחות, ברחו למזרח פולין, ומשם המשיכו במסעם ברחבי ברית המועצות עד לשובם לאחר המלחמה ללובלין).
ממדי העוני, זה ששמעתי עליו בבית הורי, נשתקפו היטב במהלך הקריאה בחוברת. פעילותה של בלה שפירו לשיפור, להקלה ולתמיכה ריגשה אותי מאוד.
מאידך גיסא רציתי לברר את מקור השמועות על אודות ה'בונד', שמועות שלא תמיד החמיאו לתנועה הזו אשר עצם פעילותה היה נתון במחלוקת. החלטתי לחקור מעט ולבדוק במקורות.
ממצאי החקירה סייעו לי להבין את גודל תרומתה של התנועה, את תרומתה של בלה שפירו לקהילה היהודית בעשרות שנות פעילותה ולהוקיר את פעילותה.
גיליתי כי ה'בונד' הייתה תנועה חברתית וחילונית מיסודה. היא שאפה לשפר את מצבם הכלכלי של הפועלים היהודים בבתי המלאכה ובבתי החרושת הקטנים ולהפיץ בקרבם השכלה כללית. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נאבקו חברי ה'בונד' על ההכרה באידיש כלשון הלאומית היחידה, סייעו לבני מעמד הפועלים, הקימו את בתי הספר שלשון ההוראה בהם הייתה אידיש, פעלו בתחום התרבותי, פרסמו ספרים ועיתונים, שאפו להקים קהילה לאומית חילונית ודחו את המסורת הדתית. עצם פעילות זו נתקלה בהתנגדויות של יהודי לובלין, עיר שהייתה בה קהילה דתית מיסודה.
עם זאת, רעיונותיהם האידיאולוגיים הבאים קוממו את הקהילה היהודית, בפרט אחרי מלחמת העולם השנייה והשואה:
– פתרון הבעיה היהודית צריך לבוא באמצעות אוטונומיה יהודית מקומית (ולאו דווקא בישראל). אנשי ה'בונד' הצהירו כי על הפועל היהודי להילחם את מלחמת קיומו במקום מושבו.
– התנגדות לציונות מתוך חשיבה כי עיסוק בנושא עלול לעורר רגשות לאומיים ולהזיק לפעילות הסוציאליסטית. חברי ה'בונד' הכריזו על הציונות כעל תנועה לאומנית של המעמד הבינוני .
– הם מיעטו לעסוק בעתיד הלאומי של עם ישראל. לטענתם יש להבטיח זכויות לאומיות ושלטון עצמי תרבותי.
– הם לא התנגדו להתבוללות טבעית של יהודים וראו בהדגשת הלאומיות היהודית סכנה למעמד הפועלים.
כל אלה תרמו את תרומתם למחלוקת הציבורית בקרב יהודי פולין והתפוצות בנושא פעילותו של ה'בונד'.
שוש גרוסברד-אורגד
כיצד נספו יעקב ניסנבוים ובלה שפירו / נטע אבידר
בני הזוג – יעקב ניסנבוים, עורך העיתון היומי של לובלין "לובלינער טאגבלאט"; ובלה שפירו, מנהיגת ה'בונד' – היו שייכים לעילית החברתית-תרבותית של לובלין בין שתי מלחמות עולם. הם היו מעורבים מאוד בחיי הציבור; אנשים משכילים בעלי עולם ערכים הומניסטי; ממיטב בניה של קהילת לובלין. העידית שבעידית.
וכה נורא היה סופם.
כיצד נספה יעקב ניסנבוים?
"ניסנבוים נורה ברחוב, כנראה משום שלשלטונות נודע דבר פעולתו המחתרתית." (נחמן בלומנטל מצטט עדויות של לובלינאים בספרו "תעודות מגטו לובלין", עמ' 323.)
"ד"ר הרי שטורם Dr.Phil. Harry George Sturm) ,(קצין הס.ד. [שירות הביטחון של הס"ס], הרג את יעקב ניסנבוים ברחוב. עם סיום האקציה ראה שיש לו עוד שני כדורים באקדח. פנה לאנשיו באמרו: 'חייל טוב אינו חוזר מן החזית עם כדורים'. נכנס לבית הכנסת, שם נאספו היהודים לפני שילוחם וירה ביהודי מבוגר ובילד שהתחבא בארון הקודש. בצאתו מבית הכנסת אמר: 'ההיסטוריה תשפוט אותי'." (שם, ציטוט עדותו של נחמן קורן, עמ' 315.)
כיצד נספתה בלה שפירו?
על כך יש גרסאות שונות:
בספרו "תעודות מגטו לובלין" (עמ' 323) מצטט נחמן בלומנטל עדים שמסרו כי בלה שפירו נאסרה ונספתה באושוויץ.
בחוברת הדרכה של משרד התיירות בלובלין, חוברת היוצאת לאור בשיתוף פעולה עם "ארגון יוצאי לובלין בישראל", נכתב כך: "במשך מלחה"ע השנייה כָּלָא הגסטפו רבים מחברי המפלגות היהודיות שהמשיכו לפעול במחתרת – כולל בלה שפירו, מנהיגת ה'בונד' המקומית וחברת מועצת העיר, שכנראה נרצחה בכלא המצודה (זאמק). נראה כי גורל דומה נפל בחלקם של אותם יהודים שנתפסו ללא סרט זרוע נושא מגן דוד, או שנתפסו מחוץ לגטו."
בספר "לובלין – אנציקלופדיה של גלויות" (עמ' 472) נכתב כי לבלה היה קשר עם המחתרת הפולנית. בשנת 1941 נכשלה אחת משליחות המחתרת ומצאו אצלה את כתובתה של בלה. בלה נאסרה ועונתה, אבל לא גילתה דבר. באותה שנה נשלחה למחנה ראוונסברוק, ושם נספתה.
בגרסה זו תומך ההיסטוריון רוברט קובאלק. הוא מרחיב ואומר כי בלה שפירו הייתה קשורה למחתרת הפולנית AK (ארמיה קראיובה) שפעלה בראדום. חשיפת המחתרת בראדום ואשת הקשר ללובלין הובילו את הגסטפו אל בלה שפירו. הגסטפו אסר את בלה ב-1941 וכלא אותה בכלא המצודה (הזאמק של לובלין). משם הועברה לראדום. מראדום נשלחה לראוונסברוק, ושם נספתה ב-1942.
אגודת "הזמיר" – אגודה לאומית יהודית שנוסדה בלובלין בשנת 1908 בידי ד"ר הרש טננבוים, משה גרדל, חיים-מאיר הוכמן ודניאל רוטבוים. מטרתה הייתה טיפוח התרבות. האגודה הקימה מקהלה, תזמורת, חוג דרמטי ואת הספרייה היהודית הציבורית הראשונה בלובלין. בלילות שבת קיימה נשפים ספרותיים.
"ציש"א" – רשת החינוך שהקימו מפלגות הפועלים 'בונד', 'פועלי ציון שמאל' ו'מפלגת העם'. הלימודים בבתי-ספר אלה התנהלו בשפת האידיש.
בתי הספר של רשת החינוך הציונית נקראו "תרבות", ושפת הלימוד בהם הייתה עברית.
בתי הספר של רשת החינוך הציונית-דתית של תנועת 'המזרחי' נקראו "יבנה". לימודי קודש התנהלו בהם בעברית, ואילו הלימודים הכלליים התנהלו בפולנית.
"בית התרבות ע"ש י.ל. פרץ" – נבנה בידי ה'בונד'. מיקומו: בסוף רחוב לוברטובסקה, בין ישיבת חכמי לובלין לבין בית החולים היהודי. בנייתו הושלמה ב-1939. חנוכת הבית הייתה אמורה להתקיים ב-1 בספטמבר 1939. ביום זה פרצה מלחמת העולם השנייה.
בשנות המלחמה הסבו את ייעודו של המבנה לבית-חולים למחלות מידבקות. החולים במגפת הטיפוס רוכזו בבניין זה.
הנריק ארליך וויקטור אלטר – מראשי ה'בונד' בפולין. ארליך היה יליד לובלין, נואם, פובליציסט והוגה דעות.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה חצו את הגבול ועברו לברית-המועצות יחד עם עוד הרבה עסקנים פוליטיים. הלשנה הביאה למעצרם בידי המשטרה הסובייטית, והשניים נידונו לעשר שנות מאסר. לאחר הפלישה הגרמנית לברית-המועצות ביוני 1941 שוחררו, אך נעלמו וגורלם לא נודע. רק לאחר שנתיים הודיע מקסים ליטווינוב, שגריר ברית-המועצות בארצות-הברית, כי ארליך ואלטר נורו עוד בדצמבר 1941.
הסופרת אנה לנגפוס
בשנת 1962 זכתה בפרס גונקור– הפרס הגבוה ביותר לספרות בצרפת ספריה יצאו לאור בהוצאת גלימאר
תולדות חייה
נולדה בלובלין ב-1920 בשם אנה רגינה שטרנפינקל. משפחתה האמידה גרה ברח' ברוורנה 2.
מגיל צעיר התחילה אנה לכתוב. בהיותה בת 15 כבר התפרסמו סיפורים קצרים שלה בשבועונים פולניים. בגיל 17, לאחר בחינות הבגרות בליצאום 'אוניה לובלסקה', נסעה לבלגיה ללמוד בפוליטכניון בעיר וורוויר. היא נישאה לסטודנט לובלינאי צעיר ושמו יעקב רייס. כאשר פרצה המלחמה בספטמבר 1939 היו השניים בחופשת קיץ בלובלין.
עד לכיבוש לובלין בידי הגרמנים לא עניינה את אנה עובדת היותה יהודיה. היא צמחה על ברכי התרבות והשפה הפולנית. השלטון הנאצי בדרכו הנוראה החזיר אותה אל יהדותה.
בריאיון עִמה מ-1962, לאחר שזכתה בפרס גונקור, אמרה אנה: "הימים הטהורים והיפים ביותר בחיי היו ימי הילדות. את יתר חיי גזלה ממני המלחמה. נדמה לי, שאדם שעבר את אשר עברתי אני – לא יֵדע מנוח לעולמים. יש אנשים היודעים לשכוח את העבר, והם חיים ופעילים. אפילו יהודים. לא אני.
כשפרצה המלחמה הייתי כל כך צעירה, ספונטנית, נמרצת, מלאת תשוקות – – – לכן הלם המלחמה הכה בי כה חזק."
על חייה במלחמה כתבה אנה ברומן האוטוביוגרפי "גפרית ומלח". הספר מתחיל בתיאור ההפצצה האווירית על לובלין בידי הגרמנים ב-17 בספטמבר 1939 ומסתיים בשיבתה של אנה ללובלין אחרי השחרור. בזמן המלחמה הוצא להורג בעלה יעקב, וכל בני משפחתה נספו.
כשחזרה אנה ללובלין אחרי המלחמה, מצאה עיר ריקה מיהודים ובית תפוס בידי זרים.
ללובלין ההרוסה חזר גם המהנדס אהרון (ארנולד) לנגפוס, ושם נפגשו שניהם.
משפחת לנגפוס הייתה אחת המשפחות הוותיקות והמכובדות בלובלין. אביו של אהרון, דוד לנגפוס, היה רואה חשבון ידוע ומבוסס בעיר; ממנהיגי מפלגת 'פועלי ציון', חבר עירייה שעסק בפעילות ציבורית ובגמילות חסד עד שנספה במיידנק ב-1943. הבן אהרון ידע תלאות רבות בתקופת המלחמה. הוא ברח מגטאות וממחנות, ושרד בעזרת אחותו מינה ושוטר פולני שהציל אותו.
אהרון לנגפוס התאהב באנה, וכאשר החליטה אנה לנסוע אנה לצרפת – נסע גם הוא אחריה.
השניים נישאו, השתקעו בעיר סרסל ונולדה להם בת ושמה מריה.
זוג ניצולים. כל אחד נושא אתו את צללי העבר. הייתה מועקה בבית.
אהרון עבד. אנה כתבה.
אישה יפה מאוד, רגישה ולא בריאה.
היא הייתה אמנית. סופרת. אהבה ספרות ותיאטרון.
לא יכלה שלא לכתוב. זיכרונות המלחמה לא הניחו לה.
ב-1952 כתבה את המחזה הראשון שלה בצרפתית, "המצורעים". המחזה עוסק בדיכוי וברצח של יהודי פולין ב-1941. מחזה זה הועלה על הבמה ב-1956 בתיאטרון "אליאנס פרנסה". כתיבתה העמידה את הצופים מול אמת ודאית וכואבת מאוד. רבים מהם לא יכלו לשאת אמת אכזרית זו ועזבו את האולם.
ב-1960 יצא לאור בהוצאת 'גלימר' הרומן הראשון שלה, "גפרית ומלח". זוהי אחת האוטוביוגרפיות הראשונות בנושא השואה שהודפסו בצרפת. מבין הספרים שכתבו סופרי "דור אושוויץ" זהו הספר היחידי שנכתב בידי אישה. עם הופעתו זכה הספר בפרס שארל ויון, הפרס הספרותי הגבוה של שוויץ.
הרומן השני שלה, "מטען החול", יצא לאור ב-1962. אנה סיפרה כי הפעם רצתה לכתוב ספר מסחרי וקל על נושא אחר, נושא שלא יהיה לו קשר לשואה. אבל לא הצליחה. השואה לא עזבה אותה. גם בספר זה כתבה על השואה ובעָצמה גדולה עוד יותר. הספר זכה בפרס גונקור – הפרס הספרותי החשוב ביותר בצרפת ומהחשובים ביותר בעולם.
אנה אמרה: "לא חיכיתי לפרס. לא הייתי בבית כשהתקבלה החלטת חבר השופטים. וכשסיפרו לי והתחילו לברך אותי, לא הציפה אותי הרגשה של אושר. החיים שלי היו קשים מכדי להרגיש מאושרת. זיכרון העבר חזק מכל. האושר הגדול ביותר שלי יהיה אם ישתרר שקט בנפשי פנימה – אבל לזה כנראה לא אוכל להגיע לעולם."
אנה נפטרה ארבע שנים לאחר שקיבלה את פרס גונקור ולאחר שכתבה רומן שלישי ושמו "קפצי ברברה", רומן שעסק אף הוא בנושא ניצולי השואה. היא נפטרה בת 46 בביתה בגונס שליד סרסל.
בתה של אנה, מריה לנגפוס, ילדה בת וקראה לה בשם אמה אנה לנגפוס.
לאחר מותו של אהרון לנגפוס בגיל 84 עזבו מריה ובתה אנה את הבית בסרסל, וניתקו כל קשר עם עברם של ההורים.
איפה הם ספריה של אנה לנגפוס?
אנה לנגפוס לא הייתה צרפתיה.
צרפתית לא הייתה שפת האם שלה.
הנושא שכתבה עליו לא היה שייך לצרפתים.
ובכל זאת –
הפליטה היהודיה רדופת השואה זכתה בפרס הספרותי הגבוה ביותר בצרפת – פרס גונקור.
כאן בישראל – אף אחד לא מכיר אותה.
שנתיים לפניה זכה בפרס גונקור הסופר היהודי אנדרה שוורץ-בארט על ספרו "אחרון הצדיקים". אגדה יהודית מספרת כי העולם קיים בזכותם של ל"ו צדיקים נסתרים החיים בכל דור. ספרו של אנדרה שוורץ-בארט מסתיים במותו של הצדיק האחרון בתא הגזים. ספר זה תורגם לעברית לפני שנים רבות ומצוי בספריות ציבוריות בארצנו.
ספריו של היהודי האיטלקי פרימו לוי, ניצול אושוויץ – זוכים להדפסות של תרגומים חדשים ומהדורות רבות.
ספריה של אנה לנגפוס – איה הם?
למה לא תורגמו לעברית?
למה לא נדפסו?
למה אי אפשר למצוא את שמה בקטלוגים של הספריות?
בקושי מצאתי דרך האינטרנט, באתר למכירת ספרים משומשים, עותק בודד בעברית של ספרה "גפרית ומלח". הייתה זו חוברת לא כרוכה, מודפסת על נייר עיתון מצהיב וקרוע. מתברר שלפני ארבעים שנה היא צורפה כמוסף לעיתון 'ידיעות אחרונות'. מה נשאר היום מחוברת דלה זו ? – שום דבר.
הספר "מטען החול", ספר שזכה בפרס גונקור, כלל לא תורגם לעברית!
מי היא הוצאת הספרים העברית שתיענה לאתגר – לתת פרסום ראוי לספריה של אנה לנגפוס?
נטע ז'יטומירסקי אבידר
ספריה של אנה לנגפוס
Le Sel Et Le Soufre, Gallimard, Paris 1960.
(תרגום לעברית: אלה אמיתן, "גפרית ומלח", ד"ר י' לוינסקי (עורך), 'מור' תשכ"ג.)
(תרגום לאידיש: בארווין-פרענקעל, זאלץ און שוועבל, 'י.ל.פרץ' תשכ"ט.)
Les Bagages De Sable, Gallimard, Paris 1962.
(Peter Wiles, The Lost Shore, Collins, London 1963. (תרגום לאנגלית:
Saute Barbara, Gallimard, Paris 1965.
תרגום מצרפתית: חניתה נובינסקי
מידע ותרגום מפולנית: הנריקה היינסדורף
איסוף מקורות ועריכה: נטע ז'יטומירסקי-אבידר
קריאה מודרכת בספר "גפרית ומלח"
שם הספר לפי הפסוק מספר דברים כ"ט, 22 :
"גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל-אַרְצָהּ".
הנברשת המתנפצת – איך התחילה המלחמה בלובלין
יושבים בני המשפחה על המרפסת בחברת השכן הפולני. נינוחים אחרי ארוחת הצהריים. השכן צוחק. יש משהו לא נעים בצחוקו, כאילו הוא מבשר "על איזה רצח איום העומד להתרחש"… כך מתחיל הסיפור. אידיליה פסטורלית תכולה בצהרי יום חם כשהתנועה כמעט נעצרת. כמו סרט בהילוך אטי.
"לא השגחנו בבואם."
של מי?
"וכאשר הבחנו בהם, היו הם כבר מעל לראשינו, והצטיירו על הרקע הכחול האחיד של השמים."
מי? עדיין איננו מבינים דבר.
"עוד מטוסים נוספים צצו, כאילו עלו מתוך התכלת."
רגע, מה זאת אומרת "עוד"? מתי צצו המטוסים הראשונים? מתי הבחינה בהם החבורה על המרפסת? מתי הם זוהו?
יש דברים שהיא לא אומרת.
בין ראייה לתובנה מפרידה השתיקה.
"אבי מזג לו את ספל התה השלישי וחייך בטוב-לב. עצי הגן התעוררו כשהם מנוענעים על ידי איזה זעזוע פתאומי, מבלי שתנשב רוח כלשהי. הפצצה השניה נפלה מעבר לגדר אשר אותה תיקנו שני הפועלים."
למה כתבה אנה רק על הפצצה השנייה? למה לא שמענו על הפצצה הראשונה? על הפצצה הראשונה אנה לא כתבה. הפצצה הראשונה רק נרמזה. הפצצה הראשונה הייתה זו שזעזעה את עלי העצים. הפצצה שהפרידה בין שלום ומלחמה, אותה פצצה ראשונה שקרעה לנצח את שלוות העולם הישן, ניכרה רק ברעד של עלי עצים בגן.
תנודת עלים על עץ – כך מציינת אנה את ראשיתה של הסערה האיומה המתרגשת לבוא.
ברצף של סיפור העלילה אנה פוערת חללים. כמו לב שמחסיר פעימה. הקורא צריך להבין בעצמו את מה שהיא בחרה להבליע.
עדיין קיוו שאלה מטוסים "שלנו", עדיין סברו שהפצצות נפלו בטעות –
"התפוצצותה של הפצצה השלישית התערבבה ברעש של נורת-הבדולח שלנו אשר נפלה על אמצע השולחן – – –
"ואז התחילה ההפצצה האמיתית, וזו שעברה עלינו קודם לא הייתה אלא הקדמה זוטא. הפצצות נפלו בלי הפסקה כמעט, והן התפוצצו פעם במרחק, פעם על ידינו. לבנו הלם בהתאם להן, בצורה שאין אתה יכול לחוש אותה מראש. שברי הבדולח על השולחן התחילו פתאום להתנודד —
"שמענו את זעזועי השמשות בחדר אחד. אלה עפו ונשברו לרסיסים—
"בעזרת ז'אק התחילה אמי לאסוף את שברי הנורה שנפוצו בכל חדר האוכל. עשתה זאת בשקט ושלווה, ובהבעה רצינית האומרת שזהו הדבר ההגיוני היחיד שיש לעשותו כרגע: להכניס סדר באי-הסדר."
האם העומדת עם המטאטא ביד מנסה להכניס סדר במפץ חייה שנופצו לעולמים.
זה לא מפץ הנברשת. זה מפץ חייה. מפץ העולם ששבריו שוב לא יתאחו לעד. מפץ שלא היה כמוהו בתולדות עם ישראל ובתולדות העולם כולו.
כמו בתוך איזו שלפוחית התלויה בחלל, הרחק מן האדמה,
המשכנו לשחק בפוקר, מבלי לתת את דעתנו
מה פרוז ומעורער מקלט זה שלנו.
באותו זמן כבר התקרבה המפלצת ללא רחמים,
צועדת באלפי רגליה,
זוללת באלפי פיותיה,
ונושאת את המוות בתוך אלפי זרועותיה.
בלילה, בשקט, חדרה אל העיר
והשתקעה בתוך שנתם של האנשים.
(מתוך הספר "גפרית ומלח")
הכאב
במהלך המלחמה, תחת זהות פולנית בדויה, נחשדה אנה בריגול לטובת הרוסים ונכלאה. בחדר החקירות הוכתה קשות על גבה החשוף במקל דק וארוך, מקל מעץ גמיש המוקף טבעות מתכת.
"המקל נושך בגבי," היא מתארת. "הסבל נאחז בכל רמ"ח אבריי, בסיב הקטן ביותר שבגופי."
פצועה, גבה צועק מכאב, היא מוחזרת לתא.
לא לבדה היא בתא.
הכאב אִתה.
הכאב ישות עצמאית. יצור חי.
הכאב נצמד אל גבה, נועץ בה שיניים וציפורניים.
כמו חיה. כך מתארת אנה את הכאב.
הכאב הוא כמו חיית פרא שקפצה עליה ואינה מרפה.
היא נאבקת בו, מתחננת לפניו, משדלת אותו, משוחחת אתו – אפילו מתיידדת אתו לבסוף – – –
כי מה נותר לה עוד מלבד הכאב?
" – – – תן לי להירדם, אומרת אני לכאב, לו אשר לא ינום ולא יישן. אך, אחרי הכל, אולי מוטב שהוא יהיה כאן, ויעסיק אותי? ולמחשבות אין פנאי להווצר. הכאב דוהר, כשצפרניו ושיניו תקועות בגבי, דומה למכשפה עם מבט שגעוני – – –
" – – – הכאב מצעק, מיילל, ואני מגדפת אותו. אני בוחרת במלים הגסות ביותר ששמעתי אי-פעם. בן-זנונים, אומרת אני לו לכאב, ערמת צואה, נוד מסריח, תיפח רוחך, גועל נפש…
" – – – ובן-רגע אני קמה. אך הוא אינו מרפה ממני. להיפך, הוא נתקע בי עוד יותר, חובק בזעם את צלעותי. וצפרניו חודרות, מחטטות, קורעות. אני מצייתת לו, ושוכבת שוב על הבטן. ואז מרפה הכאב במקצת את חבוקיו. ואחר כך מוציא הכאב מתוכי כמה מצפרניו. יתכן שגם הוא עייף מן המאבק. אני נושמת מתוך הקלה ונרדמת".
" – – – אני מתיישבת ומתחילה לאכול. המרק חם וטוב. אני מרגישה היטב שהכאב טרם עזב אותי לגמרי. הוא ניצב מאחורי, משגיח עלי. אני מבינה שהוא מתנהג עתה בהכנעה, ופתאום מרגישה אני איזה חיבה אידיוטית לגבי בן לוויה בודד זה שלאדם. דמעות עולות בעיני: אני מרחמת עליו, כדי שלא להודות לעצמי, כי זה עלי נכמרו רחמי – – –
" – – – מתחילים להתרגל זה לזה – אני והכאב."
המרצפת החסרה – השיבה ללובלין אחרי המלחמה
המלחמה תמה. המדינה שוחררה.
רבים נספו. מעטים מאד נותרו.
לאן ילכו אלה שנותרו בחיים?
"בערב אנו מגיעים ללובלין. הוא שואלני:
– היכן רצונך לרדת?
– כאן, אני משיבה מבלי להסתכל.
הוא משהה את כפי בכפו.
– אני מברכך עם שובך הביתה. עלי והצליחי. הוא מחייך אלי ברוך.
אני סוקרת את המכונית המתרחקת, ולפתע הנני נתפסת לפחד, שהוא רימני, נטשני בעיר זרה, בדומה לאותן ערים רבות אחרות – אדישות או עוינות – שאליהן הגעתי עם ערב. אני מתאווה לרוץ אחריו, לקרוא לו כי יעצור, כי יקיים את הבטחתו לקחתני לביתי. אין לו כל זכות להשאירני כאן, בודדה, באמצע רחוב אלמוני זה השוקע באפלת הלילה – – –
"ביתי.
אני נכנסת לחצר.
המדרגות מוליכות אותי אל הדלת שלי. אני מבחינה בכך שהפעמון נעלם. ידי עדיין מגששת אחריו בתמהון. אחר אני מקישה. איני חושבת כלל כיצד הגעתי לכאן. יודעת אני רק דבר אחד: דלת זו חייבת להיפתח. אני מקישה שוב. נשמע דישדוש צעדים. מלבן האור מתרחב, ראש עטור שער שיבה מציץ מבעד לדלת.
– מה הענין? שואלת האשה.
– אני… גרה כאן.
– כאן גרה אנוכי.
אני מתאמצת לדחוף את הדלת. אבל האשה מחזיקה בה בחוזקה ואנו נאבקות בדממה – – –
"מישהו מזדקר מאחורי האשה. זרוע דוחפת אותי אחורה והדלת נטרקת – – –
"אני יורדת ומונה את המדרגות. חמש קומות. מלמטה אני רואה את שמי החורף של ילדותי, שהציצו אלי בינות לריבוע הכתלים. הכוכבים קורצים אלי על רקע הלילה, אותו לילה שחיכה לי כאן תמיד, המחכה לי משך מאות בשנים מאז ומעולם. כאן לא נשתנה דבר. פחדי הילדות הישנים מוסיפים להסתתר בחסות החשכה ורגלי מכירה את המרצפת החסרה. ערים ייבנו וייחרבו בעולם לפני שיחליפו מרצפת זו. לפני שהאפלה תתרוקן מפחדי הילדות".
אדם חוזר הביתה אחרי ימים רבים.
נדמה לו כי טעה.
עירו זרה לו ובביתו יושבים זרים.
הזרים מגרשים אותו: לך לך!
אבל כף רגלו זוכרת את המקום הריק של המרצפת החסרה.
והמרצפת החסרה תעיד: כאן היה ביתו.
סיפור שהתחיל בסעודה משפחתית בצהרי יום מסתיים בטריקת דלת בפניו של השריד הבודד בלילה אפל.
כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר
מהרש"ל – ר' שלמה בן יחיאל לוריא
רב, מגדולי הפוסקים ופרשני התלמוד בפולין במאות האחרונות
נולד במשפחה מיוחסת, ששלשלת ייחוסה מגיע עד רש"י. מקום הולדתו ושנת לידתו אינם ידועים בוודאות. כפי הנראה נולד בבריסק דליטא בשנת 1510 בקירוב. כבר בימי נעוריו יצא שמו כאחד מגדולי התורה שבדור, והחלו פונים אליו בשאלות של הלכה אף ממדינות רחוקות. נראה שתחילה שימש ברבנות בקהילת בריסק, בקהילת אוסטרהא ולבסוף שימש ברבנות לובלין – שם עמד בראש ישיבה גדולה. הוא נפטר שם ב-1573.
מהרש"ל היה טיפוס מופלא ובלתי מצוי בין רבני פולין. היה בעל אישיות תקיפה ועצמאית, כוח יצירה פורה וחוש ביקורת מפותח ביותר. בספריו הגדולים הוא מביע את דעתו בתוקף נגד פוסקים אחרים, ואין משוא פנים בדינו.
מדוע פרש המהרש"ל מישיבתו והקים ישיבה חדשה?
בשנת 1555 נקרא המהרש"ל לכהן כראש ישיבה בלובלין.
הייתה זו הישיבה הראשונה שהוקמה בלובלין. היא נוסדה על ידי ר' יעקב פולאק וממשיך דרכו ר' שלום שכנא, ונהרו אליה תלמידים רבים מארצות רחוקות.
לאחר יותר מעשר שנות כהונה פרש המהרש"ל מישיבה זו ויסד לו ישיבה משלו, שם לימד על פי דרכו.
מדוע פרש?
המהרש"ל לא קיבל את דרך הלימוד שהייתה נהוגה בישיבה של ר' שלום שכנא ובנו ר' ישראל שכנא.
שיטתם של אלה הייתה שיטת הפלפול והחילוקים. הפלפול הוא ויכוח חריף המוציא את דברי התלמוד מפשוטם. אמנם הפלפול מחדד את השכל במניפולציות לוגיות שנונות, אך הוא עלול להביא לניתוק מהמציאות ולהתדרדרות לפלפול עקר.
המהרש"ל התנגד לשיטת הפלפול. פירושיו הגיוניים ובהירים, מושתתים על הוכחות חותכות. מטרתו הייתה להכניס בהירות, סדר ושיטתיות בלימוד התורה.
מה עמד בבסיס פסיקתו של המהרש"ל?
המהרש"ל היה נחרץ בדעתו כי התלמוד הוא המקור היחידי להלכה. גישה עקרונית זו אשר רואה בתלמוד סמכות עליונה עומדת בבסיס כל פסיקותיו, כתביו והתנהלותו של המהרש"ל. הוא קבע כי מאז חתימת התלמוד נתקבל התלמוד כמקור יחידי לדבר הלכה. לפיכך אין לשום גאון או פוסק סמכות להכריע הלכה על פי דעתו, אם היא בניגוד למבואר בתלמוד.
בטוח בדרכו ותקיף בדעתו לא הדר פני איש. הוא לא היסס למתוח ביקורת עניינית על גדולי הגדולים: על הרמב"ם, על ר' יוסף קארו, וגם על הרמ"א[1] הדגול – גיסו, ידידו ואהובו.
דוגמה לפסיקה עצמאית וביקורתית של המהרש"ל: חבישת כיפה אינה חובה!
כיום מקובל לראות בכיפה סימן היכר מובהק ליהודי. ודאי וודאי שהיא סימן היכר של יהודי דתי.
ר' יוסף קארו, בעל ה"שולחן ערוך", פסק כי הגבר היהודי יחבוש כיפה דרך קבע. כפי הנראה קיבע בפסיקתו מנהג של מאות שנים.
המהרש"ל היה בן דורו של ר' יוסף קארו. בספרו "שאלות ותשובות" קובע המהרש"ל כי אין כל בסיס הלכתי לחבישת כיסוי הראש לגבר. אין בתורה ציווי על חבישת כיפה, וגם בתלמוד אין אמירה ברורה בנושא. לפיכך מסקנתו של המהרש"ל היא כי רק כאשר אדם עוסק בדבר שבקדושה, כמו למשל תפילה, עליו לכסות את ראשו – וגם זאת רק ממידת חסידות – אבל אין חובה לכסות את הראש במצבים אחרים.
ספריו החשובים
א. "ים של שלמה" – ביאור לתלמוד (הדפסות ראשונות בפראג ובקרקוב )
הספר מצטיין בתפיסה בהירה ובהרצאה מפורטת ומסודרת של כל סוגיה, וזאת תוך כדי גילוי בקיאות עצומה.
בבואו לפסוק דין היה המהרש"ל מביא את כל הדעות – הן את של אלה שקדמו לו, והן את דעות בני דורו: פוסקים, מחברים, מנהגי הלכה, בעלי תשובות, אִגרות, קבצים וליקוטים. את דעות כולם בירר, ניתח, השווה, ביקר וקבע הלכה על פי התלמוד עצמו.
ספרו פורש יריעה רחבה ביותר של מקורות בתחומי הספרות, הפרשנות והפסיקה. המקורות הללו היו מצויים בדפוס ובכתבי יד בספרייתו העשירה, והם אינם קיימים היום. לספר זה יש חשיבות עצומה בחקר תולדות ההלכה והתפתחותה במהלך הדורות.
כיוון שדרך הלימוד של המהרש"ל הייתה ניתוח יסודי, ארכני, מקיף ומעמיק – לא הצליח להשלים את כל הביאורים לכל המסכתות. רק חלק מהספר השתמר.
ב. "חכמת שלמה" – הגהות לתלמוד עם פירושים קצרים (הדפסה ראשונה בקרקוב, 1582)
בל נשכח כי היו אלה ימי ראשית הדפוס. המהרש"ל חיבר הגהות לתלמוד הבבלי שיצא לאור בדפוס ונציה. הוא השווה בדייקנות את נוסח דפוס ונציה עם כתבי יד עתיקים של התלמוד, רש"י ותוספות. הוא הציע גם הגהות מסברה על פי חדירתו למעמקי הסוגיות. בהגהותיו התגלה כחכם חוקר בעל חוש ביקורת מופלא. רבות מהגהותיו נכנסו לתוך התלמוד גופו, ולכן נתקצר הספר הרבה. הספר נכנס לתוך כל מהדורות התלמוד הגדולות.
ג. שאלות ותשובות (הדפסה ראשונה בלובלין, 1574)
לשאלות ותשובות אלו יש ערך רב ביותר לידיעת התרבות של יהודי פולין-ליטא בתקופת הזוהר של יהדות זו, כמו גם לידיעת מעמד הרבנות ורמתו המוסרית.
הרב נחמן שֶמֶן כתב על אודות המהרש"ל:
"רבים היו ראשי ישיבה בלובלין, רבנים ששמם יצא בעולם, פוסקים בעלי-סמכא ולמדנים גדולים. אולם המפורסם ביניהם והמכובד ביותר הוא המהרש"ל, שאליו נהרו מכל קצווי אירופה כדי ללמוד תורה מפיו. לישיבת לובלין בראשותו של המהרש"ל יצאו מוניטין בעולם כאחת המשובחות ביותר, ולכבוד נחשב להימנות על תלמידיה.
המהרש"ל והרמ"א היו שני הגדולים במאה השש-עשרה, שהשתלטו לא רק על מחשבתם ונשמתם של בני-זמנם, כי אם הטביעו את חותמם על יהדות פולין לדורות."
כתבה : נטע ז'יטומירסקי אבידר
מקורות
ד"ר מרדכי מרגליות (עורך) (תש"ח). אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל .
האנציקלופדיה העברית, לוריא שלמה.
נ' שמן (תשי"ז). ר' שלמה לוריא – המהרש"ל. בתוך: נחמן בלומנטל ומאיר קוז'ן (עורכים), אנציקלופדיה של גלויות, כרך ה', לובלין (126-111). ירושלים.
[1] הרמ"א, ר' משה איסרליש, נודע בעיקר בספרו "המפה" – הגהות ל"שולחן ערוך" לפי מנהגי אשכנז.
ההיסטוריונית בֶּלה מַנדֶלסבּרג–שִילדקרוֹיט
"למדתי בלובלין בגימנסיה ההומניסטית," נזכרת יוכבד פרייד-פלומנקר. "המורים נחמן בלומנטל ובלה מנדלסברג היו צעירים ברוחם. מחוץ לשעות הלימודים, בשבתות, הם סחפו אותנו לטייל אִתם ברחובות לובלין ולהכיר מקומות שונים הקשורים בהיסטוריה של העיר – היסטוריה יהודית והיסטוריה פולנית."
שני מורים יצאו לדרך. שני היסטוריונים שלימדו בגימנסיה ההומניסטית בלובלין. בלה נספתה בשואה. ידידה, ההיסטוריון נחמן בלומנטל, ניצל. נחמן בלומנטל היה זה שהציל מהשכחה את שרידי מורשתה.
ילדות
בלה נולדה בלובלין בשנת 1901 להוריה עזריאל-מאיר מנדלסברג וטובה לבית גולדשר. לבלה הייתה אחות, רגינה; והיה לה אח, שמואל. בית המשפחה היה ברחוב רינק מספר 10. היא למדה בבית-ספר יסודי ובבית הספר התיכון של סובולבסקה בלובלין. ספרים ולימודים ריתקו אותה.
אחיה שמואל סיפר כיצד בעודה נערה התחננה בפני סבה שילמד אותה תלמוד:
"ולא יכול סבא לעמוד בפני הפצרותיה. בלה התמסרה ללימודה החדש בכל התלהבותה הכנה, בכל חום לבבה ונפשה, בכל צמאונה לתורה שלא ידע רוויה. וביום שסגר סבא את הגמרא בהחלטיות, 'די לאשה בכך! לו היית בחור, הייתי עושה אותך לעילוי,' לא היה סוף לצערה."
לימודים באוניברסיטה בוורשה – חוג ההיסטוריונים הצעירים
בלה למדה היסטוריה באוניברסיטה בוורשה. בשנת 1928 השלימה את לימודיה לתואר מגיסטר בהיסטוריה.
באותה העת רב היה מספרם של הסטודנטים היהודים שבחרו ללמוד היסטוריה.
מדוע?
עם תקומת פולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה נפתחו בתי-ספר תיכוניים יהודיים רבים, ואלה נזקקו למורים בוגרי אוניברסיטה.
אבל מדוע נהרו הצעירים היהודים ללימודי היסטוריה דווקא?
כיוון שהייתה זו תקופה סוערת בחיי יהודי פולין: המהפכה הבולשביקית ברוסיה, ההתעוררות הלאומית והמדינית של יהודי פולין, עליית התנועה הציונית, עליית תנועות הפועלים, מאבק היהודים על זכויותיהם ועל קיומם הכלכלי במקומות מושבם – כל אלה התסיסו את הרחוב היהודי והגבירו את ההתעניינות בבעיות החברה, הכלכלה והאומה. ההתעניינות הייתה לא רק בבעיות ההווה, אלא גם בהתפתחותן ההיסטורית.
סטודנטים יהודים רבים למדו היסטוריה כללית ופולנית כדי לרכוש ידע בשיטות מדעיות ובמחקר היסטורי. ידע זה יישמו בבואם לכתוב עבודות סמינריוניות, עבודות גמר ודוקטורטים בנושאים יהודיים.
מן הראוי להתייחס בכבוד אל הפרופסורים הפולנים באוניברסיטאות שאישרו את העיסוק בנושאים היהודיים. בעיני ההיסטוריונים הפולנים תולדות יהודי פולין נחשבו לחלק מההיסטוריוגרפיה הפולנית.
אבל לא היה די בכך.
בשנת 1923 יזם הסטודנט הצעיר עמנואל רינגלבלום[1] את הקמת חוג ההיסטוריונים היהודים הצעירים בוורשה. בין ראשוני החברים בחוג הייתה בלה מנדלסברג.
חוג ההיסטוריונים היהודים הצעירים בוורשה היה תופעה ייחודית. מטרות החוג היו כדלקמן: עידוד הסטודנטים להיסטוריה לבחור נושאי מחקר הלקוחים מן ההיסטוריה היהודית; מתן מידע על אודות המקורות ההיסטוריים בתחום זה; והמטרה העיקרית – בירור השיטה שיש לנקוט בעת חקר ההיסטוריה של היהודים בפולין.
כדאי לציין כי בחוג אקדמי זה ניכרה השפעה חזקה של מפלגת 'פועלי ציון שמאל'.
ההתלהבות הגדולה בנושא לימודי ההיסטוריה היהודית הביאה ב-1925 לפתיחת קתדרה להיסטוריה יהודית באוניברסיטת ורשה!
פרופסור מאיר בלבן[2] מונה לעמוד בראשה.
הקמת הקתדרה להיסטוריה יהודית לא ביטלה את חוג ההיסטוריונים הצעירים. להֵפך! החוג הלך והתרחב. חברי החוג חשו כי קיים צורך לברר את בעיות ההיסטוריה היהודית מתוך זווית ראייה של ההשקפה ההיסטורית ושיטת המחקר.
מבין ההיסטוריונים הדגולים שהיו חברים בחוג נזכיר את שמותיהם של רפאל מאהלר, ישעיהו טרונק, מאיר קוז'ן ויוסף קרמיש.
פעילות חינוכית בלובלין
עם תום לימודיה בוורשה חזרה בלה ללובלין. ב-1 בספטמבר 1928 התחילה את עבודתה כמורה להיסטוריה בגימנסיה ההומניסטית.
רוב המורים שלימדו בגימנסיה השתדלו ללמד בהתאם לתכנית הלימודים מבלי לערב את דעותיהם האישיות בנושאי הלימוד. בלה הייתה שונה. היא הייתה חברה במפלגת 'פועלי ציון שמאל' וניחנה בהשקפת עולם ברורה. השקפותיה הקשו עליה בבית הספר. המנהל חשש לאפשר לה ללמד בכיתות הגבוהות, שם הרבו ללמד את תולדות פולין החדשה.
כתב על כך נחמן בלומנטל:
"השקפתה הפוליטית-סוציאלית לא אחת באה לידי ביטוי שלא-מדעת בשיעוריה. שהרי תולדות העם הפולני, כפי שנלמדו בגימנסיה הומניסטית פולנית, שיקפו רק את המעמד השליט, האצולה. אך לאמיתו של דבר הרי השתתפו בהן גם המעמד הבינוני והאיכרים. וכל כמה שבלה השתדלה להימנע מכך, לא יכלה שלא להזכיר את מלחמת המעמדות, שאותה שעה הייתה בגדר טאבו בבית-ספר תיכון יהודי-פולני. למותר לומר, שהתלמידים דווקא התעניינו בשאלות אלה, בבית הספר ומחוצה לו. הם קראו ספרות אסורה, השתייכו לחוגים אסורים. ומכיוון שידעו את השקפתה של בלה השתדלו, בתמימות או בכוונת התגרות, להעלותה בשעת השיעור על מסלול הבעיות האלה. זקוק היה אדם להרבה טאקט, שליטה עצמית וכוח המצאה כדי לספק את התלמידים ובה-בשעה להישאר נאמן לדרישות בית הספר וגם… למצפון האישי."
מחוץ לכותלי הגימנסיה מימשה בלה את השקפת עולמה בשלושה תחומים:
א. דעותיה הפוליטיות
את דעותיה הפוליטיות הרצתה בלה במסגרת האוניברסיטה העממית שהפעילה 'פועלי ציון שמאל'. מקום מושבה של האוניברסיטה העממית היה ברינק 10, כלומר בבית שהיה שייך להוריה של בלה.
ב. הכרה בחשיבות האידיש כשפת העם
בלה הייתה חברה בהנהלת רשת בתי הספר של ציש"א (צענטראלע יידישע שול אָרגאַניזאציע) בלובלין. שפת ההוראה בבתי הספר הללו הייתה אידיש.
היא הייתה ממייסדות חברת שוחרי ייוו"א (יידישער וויסנשאפטלעכער אינסטיטוט) – המכון המדעי היהודי לחקר היהדות. הלימודים שם התנהלו באידיש.
ג. הנחלת ההיסטוריה היהודית של לובלין לקהל הרחב
בלה הייתה ממייסדי הסניף של החברה היהודית לידיעת הארץ והדריכה טיולים מאורגנים בעיר. היא גם כתבה "מדריך לעתיקות היהודיות בעיר לובלין".
ב-1935 נישאה למאיר שילדקרויט, חברהּ למפלגת 'פועלי ציון שמאל'.
מחקרים בנושא תולדות יהודי לובלין
הציר המרכזי של כל מחקריה היה לובלין. יהודי לובלין. היא הייתה ילידת לובלין, והנושא שהעסיק אותה שוב ושוב היה ההיסטוריה של קהילת יהודי לובלין.
מחקריה נעשו מתוך מודעות לאומית עמוקה והשקפת עולם חברתית מובהקת.
בלה נולדה וגדלה בלב העיר העתיקה של לובלין, מול בית טריבונל הכתר. היא הייתה ילדה סקרנית שאוזנה לא שבעה מלשמוע את הסיפורים והאגדות על אודות המבנים ההיסטוריים שסביבה: ביתו של המלך יאן סובייסקי ברינק, בית הטריבונל, "המנזר היהודי" שבית הקברות הישן מתנשא מעליו וכן הלאה.
כשגדלה בלה רצתה לגלות את האמת מאחורי המעשיות.
הספרים והמחקרים שמצאה היו כתובים בידי חוקרים וסופרים פולנים. חלק מהתיאורים נכתבו בידי סופרים אנטישמים. היא רצתה לבדוק את חלקם של היהודים בהתפתחות העיר, אותו החלק שלא הוצג כהלכה בידי ההיסטוריונים הפולנים.
היא נברה ו"חפרה" בספרייה העתיקה על-שם לופצ'ינסקי, ספרייה שהייתה ממוקמת בבניין הטריבונל – במרכז כיכר הרינק – מול בית המשפחה. היא מצאה תעודות, מסמכים, כתבי-יד. פענחה אותם. אספה אותם אחד לאחד והסיקה מסקנות.
היא יצאה נגד הסטיגמה של היהודים כעם של "מלווים בריבית".
היא הוכיחה כי חלק גדול מיהודי לובלין היו בעלי מלאכה. את מאבקם לזכות קיום נאלצו העמלים היהודים לנהל נגד השלטון המרכזי, נגד השלטון העירוני ונגד מתחריהם – האיגודים המקצועיים הנוצריים. המתחרים הנוצרים דחקו את רגליהם של בעלי המלאכה היהודים אל מחוץ לעיר, לעתים תוך כדי שימוש בנימוקים דתיים.
קורות היהודים בלובלין במשך מאות שנים היו גם תולדה של מאבקים פוליטיים, כלכליים וחברתיים.
נושא עבודת הגמר שהגישה בלה לאוניברסיטה בוורשה היה: "לקורות היהודים בלובלין במחצית הראשונה של המאה ה-17." עבודה זו השתמרה ונמצאת היום במכון היהודי ההיסטורי בוורשה. קטעים ממנה התפרסמו בזמנו בעיתון היומי בלובלין "לובלינער טאגבלאט".
חיבור זה היה נקודת מוצא לכתיבת היצירה הגדולה של בלה, יצירה שהיא הקדישה לה שנות עבודה רבות: מונוגרפיה של לובלין היהודית.
מנבכי הספריות העלתה לְאור היום כתבים עתיקים, תיעדה אותם ובנתה מהם את הסיפור המפורט והמקיף של תולדות קהילת יהודי לובלין. היא כתבה, ליטשה, הוסיפה הערות שוליים, בדקה שוב ושוב ותיקנה בדקדקנות עד שהשלימה את עבודת הענק שלה.
ב-1939 היה כתב היד מוכן לדפוס.
קוראַי היקרים,
היה זה לפני שבעים שנה.
המונוגרפיה המלאה על אודות לובלין היהודית לא הייתה קובץ שמור במחשב. לא היו לו גיבויים במחשבים אחרים. לא היו לו עותקים שנשמרו על גבי CD או DVD. היה זה כתב-יד בודד. עותק אחד על גבי דפי נייר. עותק אחד שקיבץ את כל המקורות, הכיל את כל ממצאיה, ניסח את מסקנותיה. עותק אחד שבנה את התמונה הגדולה והמורכבת של 500 שנות חיים יהודיים בעיר אחת בפולין – לובלין.
ב-1939, ערב הדפסת הספר, פרצה המלחמה.
בלה נספתה.
כתב היד אבד.
המקורות שהסתמכה עליהם אבדו גם הם.
באש המלחמה נשרפו ואבדו לנצח החוקרת, המחקר והמקורות.
ימיה האחרונים של בלה
עם פרוץ המלחמה ברחו לברית-המועצות בעלה של בלה, מאיר שילדקרויט, ובעלה של אחותה רגינה, מנס לם. רווחו אז שמועות ולפיהן הגרמנים מתעללים רק בגברים… בלה נשארה בלובלין יחד עם אחותה החולה ושני בניה. בתי הספר נסגרו, ובלה נותרה ללא אמצעי מחייה. החנות למוצרי סדקית של משפחת מנדלסברג-שילדקרויט נמסרה למורה פולנייה והועברה אחר כך לידי הגרמנים.
בפברואר 1940 יהודים רבים גורשו מבתיהם. בלה קלטה בדירתה שברחוב רינק מספר 10 זוג מורים עמיתים – נחמן קורן אשתו ובתם.
בדירה הצפופה לימדה בלה את שלושת הילדים: שני בני אחותה ובתו של נחמן קורן. ב-1941 אושר לה ללמד קורס בעברית. במשך כמה חודשים לימדה בקורס כשמונים תלמידים.
נחמן קורן כתב על אודות אותם הימים בביתה של ההיסטוריונית. אצטט כאן מאורע אחד אשר נחרת בזיכרונו:
"פעם חזרה בלה הביתה שרויה בדיכאון וחיוורת מאד ועל פניה עקבות דמעות שנתייבשו. היא צנחה על הספה, הליטה את פניה בכפות ידיה והתייפחה. קשה היה להוציא מפיה את פשר בכייתה. לבסוף סיפרה בקול חנוק מדמעות את אשר קרה אתה בעברה ליד הקתדרלה[3]. קצין גרמני גבוה שעמד שם ציווה עליה להתקרב אליו. בחשבה שרוצה הוא לשאול ממנה דבר התקרבה אליו, והלה סטר על לחיה. וכשניסתה למחות על מעשה נבלה כזה, איים עליה באקדחו. קשה היה להרגיעה."
העלבון. העלבון. העלבון.
ההשפלה הצורבת – כה צורבת – – –
הרעב והתנאים הסניטריים הקשים בגטו הגבירו את שיעור התמותה. בלה עבדה אז בעזרה הסוציאלית. בלה דובז'ינסקה, העסקנית הציונית הידועה, ארגנה מטבח עממי להכנת ארוחות חמות לנצרכים. אך לא כל הנצרכים היו באים לבית התמחוי העלוב הזה. היו כאלה שהיה צורך להביא את העזרה לביתם. בלה מנדלסברג ונחמן קורן היו לוקחים אתם מנות לחם ומזון והולכים אל בתי העניים. "קשה לתאר את תמונות הזוועה שהיו מתגלות לעינינו," כתב נחמן קורן.
באפריל 1942 הועברה כנראה יחד עם שארית יהודי לובלין אל גטו מיידן טטרסקי. בנובמבר 1942 הועברה למיידנק, ושם עבדה בפרך עד 3 באפריל 1943. באותו היום הובאו חלק מיהודי לובלין אל יער קרמפייץ, ושם הומתו ביריות. ביניהם הייתה גם בלה.
בלה הייתה היסטוריונית.
היא הבינה את חשיבותם ההיסטורית של האירועים שהתרחשו בלובלין הכבושה.
בימי הגטו ניהלה יומן. מדי יום רשמה ביומנה דפים בפרק הסיום האיום של קהילת יהודי לובלין. היא תיעדה את ייסורי הקהילה הפגועה, המושפלת, המורעבת, המדממת עד כלות.
את יומנה מסרה לנוצרי כדי להסתירו.
אחרי המלחמה חזר בעלה מאיר שילדקרויט ללובלין. לשווא ניסה למצוא את היומן. כל ניסיונותיו עלו בתוהו. יומנה של בלה לא נמצא.
כשם שאבדה המונוגרפיה שכתבה על אודות חיי קהילת לובלין, כך אבד גם היומן שתיעדה בו את מותה של הקהילה.
לזכרה
נחמן בלומנטל, מי שלימד יחד עם בלה בגימנסיה ההומניסטית בלובלין, היה אחרי המלחמה ממייסדי המכון היהודי ההיסטורי בוורשה. לאחר עלותו ארצה היה לאחד החוקרים במוסד 'יד ושם'. הוא ראה חובה קדושה בהצלת המעט שהצליח למצוא מפרי עבודתה רבת השנים של עמיתתו, בלה מנדלסברג-שילדקרויט.
וכך כתב: "רק שברי לוחות נותרו ממלאכתה הגדולה בדרך מקרה. אלה הם מאמריה שנדפסו לפני המלחמה בכתבי עת שונים, וכמו כן כתב-היד של עבודת הגמר שלה באוניברסיטה של ורשה, שכתבה בראשית צעדיה המדעיים." בין המאמרים שנותרו לפליטה היו פרקים אחדים אשר התפרסמו בזמנו בעיתון היומי של לובלין, "לובלינער טאגבלאט".
בישראל חיו אחיה של בלה ואשתו, שמואל מנדלסברג וסימה לבית גליקשטיין. השניים עלו ארצה מלובלין עוד לפני המלחמה.
נחמן בלומנטל, שמואל מנדלסברג ו'ארגון יוצאי לובלין' יסדו את חוג מוקירי שמה של בלה מנדלסברג-שילדקרויט.
ב-1965 פרסם החוג את מאמריה המוקדמים של בלה בספר "מחקרים לתולדות יהודי לובלין".
ב-1968 יסד שמואל מנדלסברג קרן על-שם אחותו. מדי שנה הקרן מחלקת מלגה לסטודנטים הלומדים היסטוריה של יהדות פולין. אחת הסטודנטיות הצעירות שזכתה במלגת לימודים זו הייתה ברבות הימים לחוקרת השואה הנודעת, פרופסור דינה פורת.
כתבה : נטע ז'יטומירסקי אבידר
מקורות:
בלה מנדלסברג-שילדקרויט / "מחקרים לתולדות יהודי לובלין"
עם מאמרים על המחברת מאת נ. בלומנטל, ר. מאהלר ונ.קורן.
יצא לאור בתל אביב, תשכ"ה (1965), ע"י חוג מוקירי שמה של בלה מנדלסברג-שילדקרויט.
הביא לבית הדפוס נחמן בלומנטל.
——————————————————————————–
[1] ד"ר עמנואל רינגלבלום היה ההיסטוריון אשר בתקופת השואה תיעד "בזמן אמת" את קורות גטו ורשה. הוא ארגן צוות של אנשי ארכיון שאספו כל חומר רלוונטי מחיי הגטו הנצור. הוא אסף ותיעד גם עדויות על אודות הגירושים וההשמדות ההמוניות ברחבי פולין. את הארכיון החביא בתוך תיבות פח וכדי חלב, ואותם הטמין במרתף. חלק גדול של הארכיון הזה, ארכיון "עונג שבת" שערכו לא יסולא בפז, נמצא אחרי המלחמה. היקף עבודתו של ד"ר רינגלבלום והנסיבות שפעל בהן הופכים אותו אחד ההיסטוריונים החשובים בהיסטוריה היהודית. הוא נספה בוורשה ב-1944.
[2] פרופסור מאיר בלבן היה ההיסטוריון הדגול שתיעד את קורות יהדות פולין.
פרק לובלינאי חשוב היה בעברו של פרופ' בלבן: במלחמת העולם הראשונה, במסגרת שרותו בצבא האוסטרי, הוא שהה במשך כחצי שנה בעיר לובלין. בהיותו שם כתב את ספרו "הרובע היהודי של לובלין". עוזרו, השרטט ריכרד הֵנֶקֶר, רשם ביד אמן רישומים של בתי הרובע היהודי. הספר פורסם בברלין בשנת 1919. ספר זה מהווה תיעוד יקר המציאות של הרובע היהודי אשר חרב במלחמת העולם השנייה.
פרופ' מאיר בלבן מת בגטו ורשה בשנת 1942 ונקבר בבית הקברות היהודי בוורשה.
[3] בפינת הרחובות קרקובסקיה פשדמיישצ'ה וקרולבסקה
בלה דובז'ינסקה – מנהיגה ציונית
לא הכרתי את בלה. אך ככל שקראתי ולמדתי על אודותיה, נזכרתי יותר ויותר בסיפור שקראתי בילדותי. סיפור הילדים "בת המלך והגיבן" מסתיים במילים האלו: "ויהי היום, ובת המלך עומדת ומחלקת לחם לרעבים. והנה ניגש אליה הגיבן וישתחוּ לרגליה ויברכֶהָ ויאמר: לא השתחוויתי ליופייך, לא השתחוויתי לעושרך, לא השתחוויתי לחוכמתך וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לְלִבֵּךְ הטוב. יהי שמך מבורך."
בלה, בת של גביר ואשת גביר, עמדה בשנת 1942 בראש מטבח עממי בגטו מיידן טטרסקי ומדי יום חילקה ארוחות צהריים לאלפיים איש.
בלה דובז'ינסקה נולדה בלובלין בשנת 1885.
אביה, ר' קופל קניגסברג, היה עשיר מופלג. מספרים שכאשר היה נכנס ל"בנק פולסקי", מנהל הבנק היה קם על רגליו כדי לקדמו בברכה.
הבית היה בית דתי אורתודוקסי, אך היא קיבלה גם חינוך חילוני מקיף.
בעודה צעירה נפטרה אמה. בלה, הבת הבכורה, טיפלה באחיה ובאחיותיה הקטנים עד שבגרו. היא נטלה על עצמה גם את ניהול הבית וגם את הנהלת פעילותו הפיננסית של אביה.
בלה נישאה לר' פרץ דובז'ינסקי,בן למשפחה חסידית ידועה מלודז' ומעשירי לובלין.
שלושה ילדים נולדו להם: נתן, חנה ואריה.
עם תום מלחמת העולם הראשונה החלה בלה בפעילות ציבורית.
פעילות ציונית
באותה התקופה הכוחות הפוליטיים החזקים בלובלין היו 'אגודת ישראל', ה'בונד' והתנועה הציונית. בתוך התנועה הציונית היו כיוונים וזרמים שונים: 'ציונים כלליים', רוויזיוניסטים, ציונים סוציאליסטים ועוד.
בלה דובז'ינסקה הצטרפה למפלגת 'הציונים הכלליים', לסיעת "על המשמר" בהנהגתו של יצחק גרינבוים.
בשנים 1928–1929 הייתה חברה במועצת העיר לובלין מטעם ההסתדרות הציונית.
היא הייתה חברה בוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בפולין והשתתפה בכל הוועידות.
בשנת 1929 בלה הייתה מועמדת ברשימת "גוש המיעוטים" בבחירות לסיים הפולני.
מה היה "גוש המיעוטים"?
בפולין העצמאית שלאחר מלחמת העולם הראשונה הונהג חוק בחירות אשר הקשה על המיעוטים הלאומיים להכניס נציגים לפרלמנט הפולני,הסיים. יצחק גרינבוים, יושב-ראש התנועה הציונית בפולין, גיבש את כל המיעוטים בפולין ל"ברית מיעוטים". הברית הייתה גוש טכני שנועד להתמודד בבחירות לסיים. הגוש כלל גרמנים, אוקראינים, רוסים, יהודים ועוד. בבחירות שהתקיימו בשנת 1922 הצליחו 54 נציגים יהודים ממפלגות שונות להיכנס לפרלמנט הפולני הודות ל"גוש המיעוטים".
במה התבטאה פעילותה הציונית של בלה דובז'ינסקה בלובלין?
בלה הייתה פעילה בקרנות הלאומיות בלובלין – 'הקרן הקיימת לישראל' ו'קרן היסוד'.
היא הייתה ממייסדי תנועת 'החלוץ' בלובלין.
בלה הייתה פעילה בהקמת קיבוצי הכשרה ובמציאת תעסוקה לחבריהם. היא דאגה לכך שהחלוצים וחברי 'השומר הצעיר' יקבלו אישורי עלייה (סרטיפיקטים).
מתתיהו הורן מתנועת 'הנוער הציוני' (לימים יושב-ראש ארגון יוצאי לובלין בישראל) סיפר כי בלה הייתה מופיעה באסֵפות הורים ומשפיעה על ההורים להרשות לילדיהם להשתתף במושבות קיץ. היא ארגנה הרצאות והסבירה בהן את תורת הציונוּת והחלוציוּת. בלה "השיגה" לחלוצים את סכומי הכסף הדרושים לעלייתם. היא עודדה את בני הנוער לעזוב את פולין בעוד מועד.
יוכבד פרייד-פלומנקר, חניכת 'הנוער הציוני', סיפרה כי בעת שהחליט הרב מאיר שפירא לבנות בלובלין את הישיבה הגדולה והמודרנית, ישיבת חכמי לובלין, באו אליו ראשי התנועה הציונית בלובלין, בלה דובז'ינסקה ודוד דודזון. הם תמהו על החלטתו: להקים ישיבה כה חשובה בפולין? עכשיו? "בנֵה את הישיבה הגדולה לא כאן בגולה," אמרו לו, "אלא שם, בפלשתינה, בארץ ישראל." הרב, איש 'אגודת ישראל', לא קיבל את דעתם, והישיבה נבנתה בלובלין.
כל פעילותה הציונית של בלה נבעה מתוך הכרה עמוקה שעתידו של העם היהודי הוא בארץ ישראל. מטרת פעילותה הייתה הפניית יהודים לארץ ישראל. היא הבינה שעל היהודים לעזוב את פולין ולעלות לארץ ישראל כדי לבנות בה את הבית הלאומי של העם היהודי.
אבל עד שיתגשם החלום הציוני –
היא חיה בלובלין –
וכה רבות המצוקות של בני עמה בלובלין –
ובלה כיוונה את פעילותה החברתית אל האנשים החיים בלובלין.
פעילות חברתית
אי אפשר לדבר על בלה מבלי להזכיר את ארגון הנשים.
אגודת הנשים היהודיות ("יידישער פרויען פעראיין") נוסדה בלובלין בשנת 1924. המייסדות היו בלה דובז'ינסקה, ברכה קצנלנבוגן, הדסה בלוך, רחל ניסנבוים, מרים בורשטיין, חיה גולדשטיין, דבורה לוין, מינדל אפשטיין, דינה פדר, שרה אקרמן וגוסטה הרץ.
בשנים האחרונות שלפני מלחמת העולם השנייה הגיע מספר הנשים בארגון למאתיים.
הארגון נוסד כדי להגשים מטרות חברתיות וציוניות. הוא נתן חסות לתנועות הנוער הציוניות, עזר לבית הספר "תרבות" וארגן הרצאות ואספות.
נציין כמה מפעלים בולטים של ארגון הנשים:
א. מחלקת ילדים בבית החולים היהודי
יחד עם ד"ר צינברג פעלה בלה דובז'ינסקה לייסוד מחלקת ילדים בבית החולים היהודי בלובלין. בעזרת ארגון הנשים נפתחה בו מחלקת הילדים בשנת 1930. המחלקה צוידה במיטב הציוד הרפואי. ד"ר כגן וד"ר טננבוים היו רופאים מפקחים במחלקת הילדים.
ב. "קינדער-היים" – בית ילדים: מקלט יום לילדי אמהוֹת עובדות
ברחוב קרבייצקה מספר 41, ברובע העתיק של לובלין, עמד בית גדול ורעוע. בעבר שכן שם בית החרושת לסיגריות של קרסוצקי. לאחר מלחמת העולם הראשונה קנה ועד הקהילה את הבית. התגוררו בו עניי העניים.
ארגון הנשים ("יידישער פרויען פעראיין") החליט להקים מעון יום לילדים מהשכבות העניות ביותר. הארגון פנה לוועד הקהילה וקיבל את רשותו לתפוס את אחת הדירות בבית שברחוב קרבייצקה.
ה"קינדערהיים" נוסד בשנת 1927. הארגון דאג לשיפוץ הבית, לריהוטו ולהתאמתו למעון ילדים.
בלה דובז'ינסקה, ברכה קצנלנבוגן והדסה בלוך הקימו קרן מיוחדת לריכוז תרומותיהם של עשירי העיר כדי לתפעל את המעון. עשרות ילדים שהו במעון במשך שעות היום, עת שהוריהם היו בעבודתם. במעון הזה קיבלו הילדים ארוחה חמה, ביגוד מתאים (בעיקר בחורף) וחינוך יהודי לאומי ומסורתי.
מניה ניישטיין-רודז'ינסקי הייתה מחנכת בבית הילדים. בזיכרונותיה כתבה כך:
"מצבם הנפשי של הילדים היה קשה ביותר. לא רק מבחינה כלכלית, אלא בעיקר מבחינה מוסרית. היו ילדים, לדוגמה, שנולדו בבית הסוהר או שהוריהם ישבו בבתי-כלא בגלל מעשים פליליים. המצוקה הייתה כה גדולה שלא הייתה אפשרות בשעות הבוקר להקימם מהמיטה, משום שלא היה פחם להסקת התנור בבית. ההורים היו מביאים את הילדים עטופים בשמיכות. היינו נאלצים מיד להחליף את בגדיהם ולתת להם משקה חם שלא היה בבית. – – – את כל התקציב צריך היה לכסות ע"י תרומות. גם צרכי אוכל נתרמו ע"י מתנדבים ומוסדות שונים, ועוד פעם יש להדגיש שהדבר נעשה ביוזמתה של הגב' דובז'ינסקי."
הקינדער-היים היה אחד המוסדות הסוציאליים והחינוכיים המפוארים שבעיר.
ג. מטבח ציבורי
בפרוץ מלחמת העולם ב-1939 פתח ארגון הנשים מטבח ציבורי אשר חילק ארוחות לפליטים שבאו ללובלין. בשנת 1942 הועבר מטבח העם לגטו מיידן טטרסקי. במיידן טטרסקי שררה מצוקה – רעב, מחלות מידבקות, טיפוס. חברות הארגון שנותרו בחיים עבדו במטבח עד יומן האחרון. המטבח חילק ארוחות צהרים לכאלפיים איש. בראש המטבח עמדה בלה דובז'ינסקה.
רבקה לרמן-גולדברג כתבה בספרה "הבית והשואה":
"היא אספה ילדים עזובים, יתומים. הגישה סעד. הקימה מטבח, שבו גם אני עזרתי בעבודה. בכל מקום שאדם היה זקוק לעזרה היא הופיעה, היא עם אביה, ר' קופל קניגסברג.—
"התיידדנו. הפכה להיות ידידת נפש שלי. קולה מלווה אותי. לאור פניה המעודדות התחממו מאות אנשים. פנים שוחקות גם בימי מצוקה איומים. כולם התפעלו מחכמתה. לא פעם אמרתי לעצמי: אם נשים כאלו קיימות, הרע בעולם לא ינצח. —
"הרי מרק המטבח שלה הציל אנשים מחרפת רעב. לא רק מרעב הצילה, אלא גם מבדידות איומה שתקפה את האדם בימים ההם. היא יצרה פינה חמה. אם ביקש אדם לבכות, הוא מצא את גב' בלה דובז'ינסקה."
יכולה הייתה להגשים את חלומה הציוני הפרטי.
ב-1936 נסעה לארץ ישראל לבקר את בנה נתן.
בארץ ישראל נפגשה עם לובלינאים שעלו ארצה, אפרים אינשטיין ויוסף גולדסובל. הם ניסו לשכנע אותה להישאר בארץ.
בלה הקשיבה לנימוקיהם וענתה: "המוטיבציה שלכם משכנעת אותי שמקומי בין עמי, כי אם, חלילה, נכונים דבריך על ימים שחורים ליהדות פולין שעלולים לבוא, אזי מקומי בין יהודי לובלין, בתוך הציבור שלי, לו הקדשתי עשרות שנים של מסירות. שם אביא יותר תועלת. אני יודעת שאני יכולה להציל את נפשי; כמו כן, אין דבר קל יותר בשבילי מאשר להביא את משפחתי, אולם מה אני אענה למצפוני, מה אוכל לומר לבני לובלין בארץ, מה יגידו מאחורי גבי? שאת נפשי הצלתי! לא ולא, אם עתידה לבוא עת צרה לעם היהודי בפולין, אז מקומי ביניהם ונחושה דעתי לחזור בימים הקרובים."
כתב אפרים אינשטיין:
"בהיסטוריה המחרידה של שואת עמנו אני מכיר עוד שם של איש אחד שיכול היה להציל את נפשו, כפי שהוצע לו, והוא ענה בגאווה: 'תודה, מקומי עם ילדיי'. זה היה ד"ר קורצ'אק, המחנך הדגול."
בלה דובז'ינסקה נרצחה יחד עם בנה הצעיר אריה במחנה מיידנק.
בתה חנה נספתה בשואה גם היא.
בנה, ד"ר נתן בן טובים,היה רופא עיניים. הוא עלה ארצה עוד לפני המלחמה, בשנת 1935.
ב-1986 פרסם ספר לזכר אמו, "בלה דובז'ינסקה מלובלין – דמות היסטורית". הספר יצא לאור בעריכתו של ד"ר אלחנן הורוביץ ובעידוד ארגון יוצאי לובלין. בספר מרוכזים כל הדברים שנדפסו על אודות בלה ז"ל.
ד"ר בן טובים אסף מיוצאי לובלין מאות תמונות. את התמונות פרסם ב-1993 בספר החשוב "אלבום לובלין". האלבום מכיל כ-600 תמונות ונותן תמונה מקיפה של העיר היהודית, אישיה, המוסדות, המפלגות, הארגונים וכן הלאה.
חברות בארגון הנשים היהודיות שהוזכרו במאמר
ברכה (בוני) קצנלנבוגן (לבית רוזנברג) (1883–1938)
מיילדת במקצועה.
בעלת מודעות לאומית ציונית וחברתית חזקה. כשלמדה בגימנסיה הרוסית, סירבה ללמוד בשבת. עזרה לנשים עניות שלא יכלו לשלם עבור עזרה רפואית. עמדה בראש אגודת הנשים הציוניות. הקדישה זמן רב לבית היתומים ("אוכרונה") של לובלין. הייתה פעילה במעון הילדים ("קינדרהיים"), בחברת "טאָז" ובעזרה לחולים עניים בבית החולים היהודי.
בשנת 1933 הגשימה את חלומה הציוני ועלתה ארצה עם ילדיה. בעלה ישראל קצנלנבוגן נשאר בלובלין ונספה שם יחד עם בתם, הרופאה רעיה.
הדסה בלוך (לבית בלאנק)
אישה צנועה בהליכותיה, אך פעילה ורבת-מעש.
ב-1918, ימי המהפכה הרוסית, עמדה בראש "ועד עזרה למען קרבנות הפוגרום בלבוב".
בד בבד עם הטיפול בילדיה ובאביה לא ויתרה על עבודת התנדבות למען הזולת. הייתה פעילה ב"ארגון הנשים היהודיות". בארגון זה קיבלה עליה את עבודת המזכירוּת ואת הפעילות במחלקת ההשכלה והתרבות. עבדה במסירות בהחזקת הקינדער-היים.
נספתה בשואה. יום מותה ומקום פטירתה לא נודעו.
שרה אקרמן (לבית בירנבוים)
בת למשפחה אמידה, פעילה בתנועה הציונית ובמוסדות סוציאליים שונים מצעירותה. אישה נעימה, תרבותית ואהודה. בפעילותה הציבורית סייע לה בעלה, יחזקאל אקרמן. נספתה במיידנק יחד עם בעלה ועם בנם יעקב.
גוסטה הרץ
מיטב מרצה הוקדש לפעילות ציבורית. הייתה סגנית היושבת-ראש וגזברית של ארגון הנשים היהודיות, לימים "אגודת נשים ציוניות". כיצד הצטרפה לארגון? בנה קורט (ישראל הרץ) סיפר: אבי היה קצין בצבא פולין, ואילו אני מרדתי והייתי לחבר 'השומר הצעיר'. דרכי הביאה אותי לעזיבת הבית ולקונפליקטים קשים אִתו. ומי בא "לשכנע" את אבי אם לא בלה דובז'ינסקה – האישה שאי אפשר לעמוד נגדה… והיא לא רק "הצילה" אותי מבריחה ומשבירת קשר עם הבית,אלא גם כבשה את אמי: היא שארגנה את ה- Kolo Kobiet ("ארגון הנשים"), והן פעלו בציבור בלב ונפש.
כתבה : נטע ז'יטומירסקי אבידר
מקורות:
"בלה דובז'ינסקה מלובלין – דמות היסטורית" מאה שנה להולדתה
בעריכת ד"ר אלחנן הורוביץ
תשמ"ו – רמת גן – 1986
לובלין: אנציקלופדיה של גלויות,ירושלים – תל-אביב 1957
בלה דובז'ינסקה / נטע ז'יטומירסקי אבידר
לא הכרתי את בלה. אך ככל שקראתי ולמדתי על אודותיה, נזכרתי יותר ויותר בסיפור שקראתי בילדותי. סיפור הילדים "בת המלך והגיבן" מסתיים במילים האלו: "ויהי היום, ובת המלך עומדת ומחלקת לחם לרעבים. והנה ניגש אליה הגיבן וישתחוּ לרגליה ויברכֶהָ ויאמר: לא השתחוויתי ליופייך, לא השתחוויתי לעושרך, לא השתחוויתי לחוכמתך וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לְלִבֵּךְ הטוב. יהי שמך מבורך."
בלה, בת של גביר ואשת גביר, עמדה בשנת 1942 בראש מטבח עממי בגטו מיידן טטרסקי ומדי יום חילקה ארוחות צהריים לאלפיים איש.
בלה דובז'ינסקה נולדה בלובלין בשנת 1885.
אביה, ר' קופל קניגסברג, היה עשיר מופלג. מספרים שכאשר היה נכנס ל"בנק פולסקי", מנהל הבנק היה קם על רגליו כדי לקדמו בברכה.
הבית היה בית דתי אורתודוקסי, אך היא קיבלה גם חינוך חילוני מקיף.
בעודה צעירה נפטרה אמה. בלה, הבת הבכורה, טיפלה באחיה ובאחיותיה הקטנים עד שבגרו. היא נטלה על עצמה גם את ניהול הבית וגם את הנהלת פעילותו הפיננסית של אביה.
בלה נישאה לר' פרץ דובז'ינסקי,בן למשפחה חסידית ידועה מלודז' ומעשירי לובלין.
שלושה ילדים נולדו להם: נתן, חנה ואריה.
עם תום מלחמת העולם הראשונה החלה בלה בפעילות ציבורית.
פעילות ציונית
באותה התקופה הכוחות הפוליטיים החזקים בלובלין היו 'אגודת ישראל', ה'בונד' והתנועה הציונית. בתוך התנועה הציונית היו כיוונים וזרמים שונים: 'ציונים כלליים', רוויזיוניסטים, ציונים סוציאליסטים ועוד.
בלה דובז'ינסקה הצטרפה למפלגת 'הציונים הכלליים', לסיעת "על המשמר" בהנהגתו של יצחק גרינבוים.
בשנים 1928–1929 הייתה חברה במועצת העיר לובלין מטעם ההסתדרות הציונית.
היא הייתה חברה בוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בפולין והשתתפה בכל הוועידות.
בשנת 1929 בלה הייתה מועמדת ברשימת "גוש המיעוטים" בבחירות לסיים הפולני.
מה היה "גוש המיעוטים"?
בפולין העצמאית שלאחר מלחמת העולם הראשונה הונהג חוק בחירות אשר הקשה על המיעוטים הלאומיים להכניס נציגים לפרלמנט הפולני,הסיים. יצחק גרינבוים, יושב-ראש התנועה הציונית בפולין, גיבש את כל המיעוטים בפולין ל"ברית מיעוטים". הברית הייתה גוש טכני שנועד להתמודד בבחירות לסיים. הגוש כלל גרמנים, אוקראינים, רוסים, יהודים ועוד. בבחירות שהתקיימו בשנת 1922 הצליחו 54 נציגים יהודים ממפלגות שונות להיכנס לפרלמנט הפולני הודות ל"גוש המיעוטים".
במה התבטאה פעילותה הציונית של בלה דובז'ינסקה בלובלין?
בלה הייתה פעילה בקרנות הלאומיות בלובלין – 'הקרן הקיימת לישראל' ו'קרן היסוד'.
היא הייתה ממייסדי תנועת 'החלוץ' בלובלין.
בלה הייתה פעילה בהקמת קיבוצי הכשרה ובמציאת תעסוקה לחבריהם. היא דאגה לכך שהחלוצים וחברי 'השומר הצעיר' יקבלו אישורי עלייה (סרטיפיקטים).
מתתיהו הורן מתנועת 'הנוער הציוני' (לימים יושב-ראש ארגון יוצאי לובלין בישראל) סיפר כי בלה הייתה מופיעה באסֵפות הורים ומשפיעה על ההורים להרשות לילדיהם להשתתף במושבות קיץ. היא ארגנה הרצאות והסבירה בהן את תורת הציונוּת והחלוציוּת. בלה "השיגה" לחלוצים את סכומי הכסף הדרושים לעלייתם. היא עודדה את בני הנוער לעזוב את פולין בעוד מועד.
יוכבד פרייד-פלומנקר, חניכת 'הנוער הציוני', סיפרה כי בעת שהחליט הרב מאיר שפירא לבנות בלובלין את הישיבה הגדולה והמודרנית, ישיבת חכמי לובלין, באו אליו ראשי התנועה הציונית בלובלין, בלה דובז'ינסקה ודוד דודזון. הם תמהו על החלטתו: להקים ישיבה כה חשובה בפולין? עכשיו? "בנֵה את הישיבה הגדולה לא כאן בגולה," אמרו לו, "אלא שם, בפלשתינה, בארץ ישראל." הרב, איש 'אגודת ישראל', לא קיבל את דעתם, והישיבה נבנתה בלובלין.
כל פעילותה הציונית של בלה נבעה מתוך הכרה עמוקה שעתידו של העם היהודי הוא בארץ ישראל. מטרת פעילותה הייתה הפניית יהודים לארץ ישראל. היא הבינה שעל היהודים לעזוב את פולין ולעלות לארץ ישראל כדי לבנות בה את הבית הלאומי של העם היהודי.
אבל עד שיתגשם החלום הציוני –
היא חיה בלובלין –
וכה רבות המצוקות של בני עמה בלובלין –
ובלה כיוונה את פעילותה החברתית אל האנשים החיים בלובלין.
פעילות חברתית
אי אפשר לדבר על בלה מבלי להזכיר את ארגון הנשים.
אגודת הנשים היהודיות ("יידישער פרויען פעראיין") נוסדה בלובלין בשנת 1924. המייסדות היו בלה דובז'ינסקה, ברכה קצנלנבוגן, הדסה בלוך, רחל ניסנבוים, מרים בורשטיין, חיה גולדשטיין, דבורה לוין, מינדל אפשטיין, דינה פדר, שרה אקרמן וגוסטה הרץ.
בשנים האחרונות שלפני מלחמת העולם השנייה הגיע מספר הנשים בארגון למאתיים.
הארגון נוסד כדי להגשים מטרות חברתיות וציוניות. הוא נתן חסות לתנועות הנוער הציוניות, עזר לבית הספר "תרבות" וארגן הרצאות ואספות.
נציין כמה מפעלים בולטים של ארגון הנשים:
א. מחלקת ילדים בבית החולים היהודי
יחד עם ד"ר צינברג פעלה בלה דובז'ינסקה לייסוד מחלקת ילדים בבית החולים היהודי בלובלין. בעזרת ארגון הנשים נפתחה בו מחלקת הילדים בשנת 1930. המחלקה צוידה במיטב הציוד הרפואי. ד"ר כגן וד"ר טננבוים היו רופאים מפקחים במחלקת הילדים.
ב. "קינדער-היים" – בית ילדים: מקלט יום לילדי אמהוֹת עובדות
ברחוב קרבייצקה מספר 41, ברובע העתיק של לובלין, עמד בית גדול ורעוע. בעבר שכן שם בית החרושת לסיגריות של קרסוצקי. לאחר מלחמת העולם הראשונה קנה ועד הקהילה את הבית. התגוררו בו עניי העניים.
ארגון הנשים ("יידישער פרויען פעראיין") החליט להקים מעון יום לילדים מהשכבות העניות ביותר. הארגון פנה לוועד הקהילה וקיבל את רשותו לתפוס את אחת הדירות בבית שברחוב קרבייצקה.
ה"קינדערהיים" נוסד בשנת 1927. הארגון דאג לשיפוץ הבית, לריהוטו ולהתאמתו למעון ילדים.
בלה דובז'ינסקה, ברכה קצנלנבוגן והדסה בלוך הקימו קרן מיוחדת לריכוז תרומותיהם של עשירי העיר כדי לתפעל את המעון. עשרות ילדים שהו במעון במשך שעות היום, עת שהוריהם היו בעבודתם. במעון הזה קיבלו הילדים ארוחה חמה, ביגוד מתאים (בעיקר בחורף) וחינוך יהודי לאומי ומסורתי.
מניה ניישטיין-רודז'ינסקי הייתה מחנכת בבית הילדים. בזיכרונותיה כתבה כך:
"מצבם הנפשי של הילדים היה קשה ביותר. לא רק מבחינה כלכלית, אלא בעיקר מבחינה מוסרית. היו ילדים, לדוגמה, שנולדו בבית הסוהר או שהוריהם ישבו בבתי-כלא בגלל מעשים פליליים. המצוקה הייתה כה גדולה שלא הייתה אפשרות בשעות הבוקר להקימם מהמיטה, משום שלא היה פחם להסקת התנור בבית. ההורים היו מביאים את הילדים עטופים בשמיכות. היינו נאלצים מיד להחליף את בגדיהם ולתת להם משקה חם שלא היה בבית. – – – את כל התקציב צריך היה לכסות ע"י תרומות. גם צרכי אוכל נתרמו ע"י מתנדבים ומוסדות שונים, ועוד פעם יש להדגיש שהדבר נעשה ביוזמתה של הגב' דובז'ינסקי."
הקינדער-היים היה אחד המוסדות הסוציאליים והחינוכיים המפוארים שבעיר.
ג. מטבח ציבורי
בפרוץ מלחמת העולם ב-1939 פתח ארגון הנשים מטבח ציבורי אשר חילק ארוחות לפליטים שבאו ללובלין. בשנת 1942 הועבר מטבח העם לגטו מיידן טטרסקי. במיידן טטרסקי שררה מצוקה – רעב, מחלות מידבקות, טיפוס. חברות הארגון שנותרו בחיים עבדו במטבח עד יומן האחרון. המטבח חילק ארוחות צהרים לכאלפיים איש. בראש המטבח עמדה בלה דובז'ינסקה.
רבקה לרמן-גולדברג כתבה בספרה "הבית והשואה":
"היא אספה ילדים עזובים, יתומים. הגישה סעד. הקימה מטבח, שבו גם אני עזרתי בעבודה. בכל מקום שאדם היה זקוק לעזרה היא הופיעה, היא עם אביה, ר' קופל קניגסברג.—
"התיידדנו. הפכה להיות ידידת נפש שלי. קולה מלווה אותי. לאור פניה המעודדות התחממו מאות אנשים. פנים שוחקות גם בימי מצוקה איומים. כולם התפעלו מחכמתה. לא פעם אמרתי לעצמי: אם נשים כאלו קיימות, הרע בעולם לא ינצח. —
"הרי מרק המטבח שלה הציל אנשים מחרפת רעב. לא רק מרעב הצילה, אלא גם מבדידות איומה שתקפה את האדם בימים ההם. היא יצרה פינה חמה. אם ביקש אדם לבכות, הוא מצא את גב' בלה דובז'ינסקה."
יכולה הייתה להגשים את חלומה הציוני הפרטי.
ב-1936 נסעה לארץ ישראל לבקר את בנה נתן.
בארץ ישראל נפגשה עם לובלינאים שעלו ארצה, אפרים אינשטיין ויוסף גולדסובל. הם ניסו לשכנע אותה להישאר בארץ.
בלה הקשיבה לנימוקיהם וענתה: "המוטיבציה שלכם משכנעת אותי שמקומי בין עמי, כי אם, חלילה, נכונים דבריך על ימים שחורים ליהדות פולין שעלולים לבוא, אזי מקומי בין יהודי לובלין, בתוך הציבור שלי, לו הקדשתי עשרות שנים של מסירות. שם אביא יותר תועלת. אני יודעת שאני יכולה להציל את נפשי; כמו כן, אין דבר קל יותר בשבילי מאשר להביא את משפחתי, אולם מה אני אענה למצפוני, מה אוכל לומר לבני לובלין בארץ, מה יגידו מאחורי גבי? שאת נפשי הצלתי! לא ולא, אם עתידה לבוא עת צרה לעם היהודי בפולין, אז מקומי ביניהם ונחושה דעתי לחזור בימים הקרובים."
כתב אפרים אינשטיין:
"בהיסטוריה המחרידה של שואת עמנו אני מכיר עוד שם של איש אחד שיכול היה להציל את נפשו, כפי שהוצע לו, והוא ענה בגאווה: 'תודה, מקומי עם ילדיי'. זה היה ד"ר קורצ'אק, המחנך הדגול."
בלה דובז'ינסקה נרצחה יחד עם בנה הצעיר אריה במחנה מיידנק.
בתה חנה נספתה בשואה גם היא.
בנה, ד"ר נתן בן טובים, היה רופא עיניים. הוא עלה ארצה עוד לפני המלחמה, בשנת 1935.
ב-1986 פרסם ספר לזכר אמו, "בלה דובז'ינסקה מלובלין – דמות היסטורית". הספר יצא לאור בעריכתו של ד"ר אלחנן הורוביץ ובעידוד ארגון יוצאי לובלין. בספר מרוכזים כל הדברים שנדפסו על אודות בלה ז"ל.
ד"ר בן טובים אסף מיוצאי לובלין מאות תמונות. את התמונות פרסם ב-1993 בספר החשוב "אלבום לובלין". האלבום מכיל כ-600 תמונות ונותן תמונה מקיפה של העיר היהודית, אישיה, המוסדות, המפלגות, הארגונים וכן הלאה.
חברות בארגון הנשים היהודיות שהוזכרו במאמר
ברכה (בוני) קצנלנבוגן (לבית רוזנברג) (1883–1938)
מיילדת במקצועה.
בעלת מודעות לאומית ציונית וחברתית חזקה. כשלמדה בגימנסיה הרוסית, סירבה ללמוד בשבת. עזרה לנשים עניות שלא יכלו לשלם עבור עזרה רפואית. עמדה בראש אגודת הנשים הציוניות. הקדישה זמן רב לבית היתומים ("אוכרונה") של לובלין. הייתה פעילה במעון הילדים ("קינדרהיים"), בחברת "טאָז" ובעזרה לחולים עניים בבית החולים היהודי.
בשנת 1933 הגשימה את חלומה הציוני ועלתה ארצה עם ילדיה. בעלה ישראל קצנלנבוגן נשאר בלובלין ונספה שם יחד עם בתם, הרופאה רעיה.
הדסה בלוך (לבית בלאנק)
אישה צנועה בהליכותיה, אך פעילה ורבת-מעש.
ב-1918, ימי המהפכה הרוסית, עמדה בראש "ועד עזרה למען קרבנות הפוגרום בלבוב".
בד בבד עם הטיפול בילדיה ובאביה לא ויתרה על עבודת התנדבות למען הזולת. הייתה פעילה ב"ארגון הנשים היהודיות". בארגון זה קיבלה עליה את עבודת המזכירוּת ואת הפעילות במחלקת ההשכלה והתרבות. עבדה במסירות בהחזקת הקינדער-היים.
נספתה בשואה. יום מותה ומקום פטירתה לא נודעו.
שרה אקרמן (לבית בירנבוים)
בת למשפחה אמידה, פעילה בתנועה הציונית ובמוסדות סוציאליים שונים מצעירותה. אישה נעימה, תרבותית ואהודה. בפעילותה הציבורית סייע לה בעלה, יחזקאל אקרמן. נספתה במיידנק יחד עם בעלה ועם בנם יעקב.
גוסטה הרץ
מיטב מרצה הוקדש לפעילות ציבורית. הייתה סגנית היושבת-ראש וגזברית של ארגון הנשים היהודיות, לימים "אגודת נשים ציוניות". כיצד הצטרפה לארגון? בנה קורט (ישראל הרץ) סיפר: אבי היה קצין בצבא פולין, ואילו אני מרדתי והייתי לחבר 'השומר הצעיר'. דרכי הביאה אותי לעזיבת הבית ולקונפליקטים קשים אִתו. ומי בא "לשכנע" את אבי אם לא בלה דובז'ינסקה – האישה שאי אפשר לעמוד נגדה… והיא לא רק "הצילה" אותי מבריחה ומשבירת קשר עם הבית,אלא גם כבשה את אמי: היא שארגנה את ה- Kolo Kobiet ("ארגון הנשים"), והן פעלו בציבור בלב ונפש.
מקורות:
"בלה דובז'ינסקה מלובלין – דמות היסטורית" מאה שנה להולדתה
בעריכת ד"ר אלחנן הורוביץ
תשמ"ו – רמת גן – 1986
לובלין: אנציקלופדיה של גלויות,ירושלים – תל-אביב 1957
קול לובלין 