בלילה שמענו את ירי התותחים. אמא, דודה רוּזָ'ה ואני אפילו ירדנו למקלט יחד עם שאר דיירי הבית, פולנים כולם.
ישבנו שם, כולנו עטופים בשמיכות, כי לא הספקנו להתלבש. הם החלו להתפלל לישו הרחום ולמריה הקדושה, ורק אנחנו לא הצטרפנו למקהלה.
בחוץ נשמעו קולות נפץ. פצצות. קולות התפילה גברו. מעבר לתחושת סכנה ומעל לפחד הרגשתי אי-נוחות: אנחנו שונים. לא שייכים. ודאי לא רוצים אותנו כאן. הלוואי והייתי אצל סבא וסבתא.
שמחתי, כשאפשר היה לחזור לדירה, לסגור את הדלת ולהיות עם עצמנו בלבד.
בבוקר כבר ראינו חיילים גרמנים צועדים ברחובה הראשי של לובלין, רח' קרקובסקיה פשדמיישצ'ה. הסתכלתי דרך החלון, ראיתי אותם וגם שמעתי: הם צעדו ושרו חזק מאוד. הייתה זאת הפעם הראשונה ששמעתי שירים גרמנים, והם נשמעו לי ממש יפים. אבל יותר מכל הרשימו אותי המגפיים שלהם והחריקה שהשמיעו תוך כדי צעדה. המגפיים המבריקים האלה נראו לי יפים להפליא. החייל במגפיים נראה חזק כל כך. אסור לעמוד בדרכו, כי הוא ידרוס במגפיו. אלה מגפיים של גיבור. של חזק. עוד לא ראיתי מגפיים כאלה, יפים ומפחידים.
זו הייתה כניסתם של הגרמנים ללובלין.
ואלה גם היו הימים האחרונים שלנו בביתנו, ברחוב 3 במאי מספר 8.
כבר למחרת כיבושם את לובלין, באו הגרמנים אלינו לדירה. שמענו את הצעדים שלהם במדרגות. צעדים של מגפיים. ואת הדפיקות בדלת. לא משהו מיוחד. סתם דפיקות בדלת, אמנם בלתי צפויות וחזקות, אבל לא מנבאות דבר. והנה החיילים הגרמנים כבר אצלנו בסלון. כדבר מובן מאליו, הם עוברים מחדר לחדר, מביטים סביב ומדברים ביניהם.
דודה רוּזָ'ה, צעירונת מלאת ביטחון עצמי, אישה יפה ואקדמאית, פונה אליהם קצת בקוקטיות בגרמנית. אמא שלי עומדת בצד ללא מילה. לי השיחה נשמעת רגועה ואפילו מנומסת.
אז למה אמא נראית מוטרדת כל כך? מה אִתה? אני לא מבינה מה קורה. מה רוצים מאִתנו הגרמנים האלה? אני לא יודעת גרמנית.
כשהגרמנים עוזבים, הם לוקחים איתם את הרדיו שלנו. אני מסתכלת על הכוננית הריקה ונדהמת. אני חושבת על אבא. כמה עצוב יהיה לו, כשיחזור…
רק לאחר שהגרמנים יצאו, העזו דודה רוּזָ'ה ואמא לתת ביטוי לרגשותיהן ובו בזמן החלו שתיהן בפעילות קדחתנית. אני מבינה, שקורה משהו לא טוב, אבל אמא ודודה רוּזָ'ה עסוקות מאוד ואין להן פנאי להתייחס אלי ולהסביר לי.
מתברר, שכבר למחרת, כבר בבוקר, אנחנו חייבים לעזוב את הדירה ברחוב 3 במאי מספר 8: הגרמנים החליטו, שמעכשיו כל אזור המגורים הזה, ובתוכו הרחוב שלנו, הוא מחוץ לתחום ליהודים… זאת הגזירה. ולפיכך נותרו לנו שעות ספורות בלבד להיות כאן בביתנו.
לכן החלו אמא ודודה רוּזָ'ה להתייעץ בקדחתנות זו עם זו, כיצד ניתן למזער את הנזק: מה ניתן להעביר מכאן לביתם של סבא וסבתא, בטרם ישובו הגרמנים.
ברור, שלא מדובר ברהיטים, או שטיחים או מנורות וכגון אלה. רק קצת מן התכולה, כמו בגדים, מצעים, כלים. ולהעביר זאת מבלי שהגרמנים יבחינו בכך.
אך כנראה על דבר אחד אמא לא רצתה לוותר: על מערכת כלי החרסינה האנגלית בצבעי לבן-כחול-זהב, שקנו הוריי בהזמנה מיוחדת. מערכת זו קישטה את המזנון בחדר האוכל החגיגי שלנו. הורי היו מאוד גאים ברכש זה, ואף אני הייתי מלאת התפעלות מהצלחות, הצלוחיות והספלים, המוצגים לראווה בוויטרינה, אך לא זכור לי, שאי-פעם אכלנו מצלחות אלה. והנה עכשיו אני רואה על הרצפה ליד המזנון את ארגז האריזה המקורי של המערכת. הארגז עומד כאילו מוכן לעבור דירה, בעוד הוויטרינה ריקה.
האם תכננה אמא להעביר את הארגז עם המערכת האנגלית לבית סבא וסבתא בטרם יבואו הגרמנים? האם הספיקה להזמין סבלים? כרכרה?
בינתיים התבקשתי אני להשחיל על גופי שמלות רבות ככל האפשר זו על גבי זו, וגם סוודרים וגם מעיל חורף, למרות שהיה זה רק ספטמבר. אבל הדבר החשוב ביותר עבורי היו הצעצועים שלי, שלא היו רבים כל כך. והחשובה והיקרה לי מכל, שעליה בהחלט לא הייתי מוכנה לוותר, הייתה בובתי האהובה, בת דמותה של ילדת הפלא, שחקנית הקולנוע שירלי טמפל (Shirley Temple). בשכיבה היא ידעה לעצום עיניים. ברגעי שמחה ועצב היא הייתה חברתי הטובה ביותר. על בובתי האהובה שירלי, על הבובה הזאת, לא הייתי מוכנה לוותר.
וכל כך הייתי שקועה בעניין הבובה, שלא נתתי כלל את דעתי על מה שעשו אמי ודודה רוּזָ'ה באותן השעות. ראיתי אותן מתרוצצות ממקום למקום, או יותר נכון, מארון לארון, מוציאות דברים, קושרות חבילות. ראיתי ערמות של חבילות על הרצפה ולא נתתי את דעתי על כך. גם אלי איש לא שם לב. היינו מצווים לעזוב את הבית. הכל היה חפוז כל כך ולא צפוי. לא היה זמן לדיבורים.
והרי גם אני עסוקה בהכנות לעזיבת הבית: השכבתי את שירלי טמפל בעגלת הבובות שלה וכיסיתי אותה בשמיכה. את כל שמלותיה היפות, שתפרה ושלחה לי סבתי מוורשה, הנחתי מתחת לבובה, ארוזות בתוך בונבוניירה. אמנם רוב הבגדים האלה היו קטנים ממידותיה של שירלי, אבל תמיד חשבתי, שיום אחד, לכשאגדל, אצליח לתקן את השמלות כדי שיתאימו לה.
כנראה, שהגרמנים הקדימו, כי אמא ודודה רוּזָ'ה לא היו מוכנות עדיין . בהתאם למה שסוכם, עוד נותר להן זמן עד לעזיבת הבית. אבל הגרמנים חשבו אחרת, והגיעו הרבה לפני המועד שהם עצמם קבעו. הפעם גם התנהגו באופן שונה לחלוטין מיום ביקורם הקודם: מיד עם כניסתם פתחו בצרחות מפחידות בגרמנית, החלו להתרוצץ מחדר לחדר, נכנסים ויוצאים, ובכל פעם צועקים משהו נרגז לכיווננו.
אמא עמדה שם, ראשה מושפל, נראית מבוהלת, כאילו איזו אשמה כבדה רובצת עליה. והפעם – גם דודה רוּזָ'ה, גיבורת הילדות שלי, גם היא נראתה לי פתאום מפוחדת ונבוכה. הפעם לא ניסתה אפילו לדבר עם החיילים הגרמנים, רק תפסה מספר חבילות בכל יד ובכל המהירות פנתה לכיוון הדלת, החוצה…
גם אמא, גם היא עמוסת חבילות, התכוונה, כך נראה לי, לרוץ בעקבותיה, אלא שברגע זה אחד הגרמנים הבחין בדבר מה, שהרגיז אותו נורא: זה היה אותו הארגז, שליד המזנון. כנראה הבין מיד, שהתכוונו לקחת אותו אִתנו. הוא השמיע צרחה, או אולי קללה נזעמת, ובמגף הצבאי המצוחצח שלו בעט בארגז בעיטה אחת חזקה.
בו ברגע נשמע צליל חזק, שלא השאיר מקום לספק – צליל זכוכית נשברת. ראיתי את אמא שלי משתדלת לא לפרוץ בבכי, אבל ללא הצלחה. אמא בכתה תוך כדי בריחה.
אמא חשבה, שנותר לה עוד זמן כדי להציל לכל הפחות את המערכת האהובה עליה, אבל לא הצליחה.
אמא מסכנה שלי: כבר אז, ממש בהתחלה, לא היה לה מזל.
דווקא אני הייתי מוכנה: הספקתי ללבוש את כל השמלות הכי יפות שלי זו על גבי זו, וודאי נראיתי כמו כדור מהלך על שניים. כשראיתי את דודה רוּזָ'ה ואת אמא בורחות, מיד תפשתי את העגלה, עם שירלי ורצתי אִתה אחריהן החוצה. לגרמנים לא היה אכפת ממני ומהבובה.
הייתי אז בת שמונה ולא הבנתי את המתרחש. לא הבנתי, מדוע הגרמנים מתייחסים אלינו ככה… לוקחים את הדברים שלנו ומגרשים אותנו מהבית!
הייתי שם, אך לא הבנתי שפרידה מרחוב 3 במאי מספר 8, זוהי פרידה מהחיים שהיו לנו עד כה.
מצדי- אפילו די שמחתי לחזור לביתם של סבא וסבתא.
אבל אמא הרגישה, ללא ספק, שלגביה זה סוף החיים הטובים, שדבר לא יהיה עוד כפי שהיה. כנראה זה מה ששבר אותה. היא נשברה.
רק כיום, לאחר שעברו שנים רבות מאז, אני נזכרת באותם הרגעים ברחוב 3 במאי מספר 8, תוך רגשי צער ואשם על שלא הבנתי את כאב הפרידה של אמא.
וזה מה שקרה כעשרים שנה לאחר מכן:
בסוף שנות ה-50 תחילת ה-60 הייתי בקיבוץ, ואני עצמי כבר אם לילדות קטנות. היה בי צורך עז והמון געגועים לביתיות, למשפחתיות. הייתה בי התנגדות לחדר האוכל המשותף, לחינוך משותף. היה לי רצון מתמיד שהחדר הקטן שלנו יהיה בית לנו ולילדות. אחד הביטויים של שאיפה זו היה לכנס את המשפחה סביב שולחן, להגיש כיבוד קל וליהנות מהשיחה עם הילדות בהגיען מבתי הילדים. באותם הרגעים הרגשתי, שבכל זאת יש לי משפחה, שהדברים הם קצת "כמו פעם".
הייתי גם מלאת געגועים לעיר. הקיבוץ, חיי הכפר, כל זה היה זר לי. זה לא מה שהיה זכור לי מהבית. נהגתי לנצל כל הזדמנות, כדי "לקפוץ" לחיפה. אף על פי שבקיבוץ לא היה לנו כסף, בכל זאת אהבתי לשוטט ללא מטרה ברחובות הדר, בין החנויות. לרוב הייתי מסתובבת ברחוב החלוץ, שהיה אז הרחוב העממי של חיפה, רחוב מלא חנויות זולות. תחנת האוטובוס לקיבוץ רמות מנשה הייתה באותם הימים ברחוב זה, ומולה – חנות צעצועים וספרים. שם תמיד הייתי מצליחה להשיג בפרוטות משהו, העשוי לשמח את הילדות הקטנות שלי.
וגם חנות כלי בית הייתה שם.
יום אחד, על המדרכה לפני אותה חנות, ראיתי פתאום את מערכת כלי האוכל הלבנים, המעוטרים בכחול ובזהב. והיא הייתה במבצע! כתוב "בחצי מחיר"! לא חשבתי פעמיים: שאלתי מה מחיר המערכת ומיד קניתי שש צלחות מכל סוג – למנה ראשונה, למרק ולמנה עיקרית.
יצאתי מהחנות מאושרת, עם החבילה, הארוזה בנייר עיתון וקשורה בחבל. אינני זוכרת, האם הספיק לי הכסף לאוטובוס, או שחזרתי לקיבוץ בטרמפ. אבל חזרתי מאושרת עם המערכת "של פעם", גם אם הייתה זאת הקרמיקה הזולה והפשוטה ביותר.
חיסלתי את כל הצלחות הקיבוציות, שהשתמשנו בהן עד אז, ומאותו היום בארוחות המשפחתיות האהובות שלנו, "כיכבה" על שולחננו מערכת הכלים החדשים…הישנים.
אילו הייתה אמא רואה צלחות אלה, סביר שהייתה אומרת: "אבל אֶווּניוּ, הרי זה לא זה! זה לא משתווה אפילו לסרוויז שלנו. ובתרגום מילולי מפולנית זה היה נשמע מצחיק: "הרי זה לא 'מתרחץ' לסרוויז ההוא!"
אבל אני סתם אומרת זאת: אילו אמא הייתה שם אִתנו… היא הייתה מבינה.
וכעת, בסוף יוני 2008, כשבעים שנה לאחר שסולקנו ע"י הגרמנים מהבית בלובלין, חזרתי לפולין, בפעם הראשונה.
המונית, שהביאה אותי ואת נחום, מתחנת הרכבת של לובלין למלון לובליניאנקה (Lublinianka), עצרה ברחוב הראשי קרקובסקיה פשדמיישצ'ה כשמולנו השלט: רחוב ה-3 במאי. שילמתי עבור ההסעה לנהג הפולני, האדיב והנחמד ולא התאפקתי: "אני גרתי פעם בלובלין." הוא הפנה אלי מבט מופתע ומסוקרן ושאל: "בלובלין?! באיזה רחוב?" "3 במאי מספר 8" – נידבתי, והוא הגיב בהתלהבות מופגנת: "הרי זה ממש כאן! זה כאן ממול!"
אני חוצה את קרקובסקיה פשדמיישצ'ה וקרבה ל- 3 במאי מספר 8.
אני מתבוננת על הבית וחושבת: לא ככה… ממש לא ככה הוא זכור לי… כנראה, שלא רק אני הזדקנתי…
אני מביטה על ביתנו ברחוב 3 במאי מספר 8, ואיני חשה לא עצב ולא געגוע… אני שלווה ונינוחה.
טוב לי עם המצב הנוכחי: באתי לכאן רק לביקור. כיום אני גרה במקום שאני רוצה ורצויה.
ולו הייתי רוצה, יכולתי לקנות את הדירה ברחוב 3 במאי מספר 8 וגם לגור בה, ואיש לא יכול היה לומר לי, שהמקום הוא מחוץ לתחום ליהודים.
אבל אינני רוצה. כיום זו אני, שאינני רוצה. וזה ההבדל.
קול לובלין 